בוודאות: כן ניתן לנחש. שר התקשורת הבא כנראה לא יצליח! למה? כי יש כאן משרד ממשלתי, שאין בו שיטת עבודה, קוד אתי ונהלי שימוע, ואין מדען ראשי ומנהלים עם ניסיון עסקי ו\או ניסיון רגולטורי, כאשר כל ההחלטות מתקבלות בו לפי אינטרסים צרים של "בעלי עניין" ונגד האינטרסים של הציבור, צרכני התקשורת, החוקים והתקנות. לכן, שום שר לא יוכל להציל את שוק התקשורת. הוא יוכל רק ליצור עוד נזקים, בפופוליזם וספינים אין סופיים. פרק שלישי בסדרת כתבות, שחושפת את "שלטון הצללים" במשרד התקשורת, שעובד בהתנדבות בשירות חברות הסלולר, כדי לטרפד הטבות צרכניות עבור הציבור. 
מאת: אבי וייס, 27.4.19, 20:05

במאמר "האתגר של שר התקשורת הבא - לא צריך שר תקשורת!" הצגתי את המצב הקיים והעגום של שוק התקשורת הישראלי ונתתי רק 2 עצות לשר התקשורת הבא (כל מי שלא יהיה, לרבות ח"כ אמיר אוחנה, בתמונה משמאל). 

בהמשך למאמר, התחלתי בסדרת כתבות על החלטות צרכניות (כלומר: אנטי-צרכניות וגם לא חוקיות) מאוד משמעותיות, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה צרכנית וציבורית, שהתקבלו בצמרת משרד התקשורת ממש בשבועות האחרונים (הפרק השני בסדרה פורסם כאן), החלטות, שרובן הוסתרו מהציבור וגם לא עניינו איש (הציבור היה ממילא מרוכז במערכת הבחירות). 

לקראת פרסום פרקי ההמשך בסדרה, שמתי לב לנקודה אחת מאוד בולטת בתהליכי קבלת ההחלטות: כל ההחלטות, שנחתמו בחתימת ידו של מנכ"ל משרד התקשורת (נתי כהן) באישור \ גיבוי או חיפוי (תבחרו לבד את המילה המתאימה) של השר (איוב קרא), הן החלטות, שלא מבוססות על שום חוק, נוהל או תקנה, אלא על נקודת מבט מוטעית, שמשרד התקשורת יצר לעצמו בבועה, שבה הוא נמצא (כלומר: בועה המצויה מחוץ לכל חוק), וזה מופיע בצורה הכי ברורה כבר בכותרת של כל החלטה, שנחתמה ע"י נתי כהן.

לכן, שלחתי ביום 16.4.19 את השאלה הדחופה הבאה לצמרת משרד התקשורת:
"בהחלטה של מנכ"ל המשרד בעניין שימוע משני - מוקדי פניות טלפוניים (המסמך המלא כאן), יש שוב שגיאה בניסוח של תיקוני הרישיונות.
ההודעה של המנכ"ל מכילה נוסח של תיקון רישיון המנוסח בניגוד לחוק התקשורת, הנה צילום הטיוטה של התיקון לרישיון [בכל תיקוני הרישיונות לכל סוגי החברות זה בדיוק אותו נוסח] הקיים בהחלטה בחתימת המנכ"ל

כבר עשרות פעמים כתבתי שזה ניסוח לא חוקי של תיקון לרישיון, והמשרד משום מה מסרב לתקן זאת. היתה פעם אחת לפני כשנה, שזה כן תוקן, אבל המשרד חזר די מהר לסורו להפיץ נוסח תיקון לא חוקי.
למה מנכ"ל המשרד, נתי כהן, ממשיך לחתום על תיקוני רישיונות לחברות התקשורת עם כותרת שגויה לא חוקית?
אודה לתגובה מהירה".
 
תגובה לא הצלחתי לקבל, די ברור למה. ככל שאקבל תגובה, אעדכן בהתאם.

למה זה לא חוקי - פירוט מלא ונוקב יש בנספח כאן למטה, כי עסקתי בסוגיה זו עשרות פעמים בעשור האחרון (דוגמאות ספורות מהשנתיים האחרונות: כאן, כאן, כאן, כאן, כאן וכאן).

בקצרה: אין לטענות של שום חברה שום מעמד בקביעת תיקוני הרישיונות ואין שום צורך או חובה להקשיב לה ולשקול את טענותיה. החובה של החותם על המסמך הזה היא, בראש וראשונה, להקשיב רק לאינטרסים הציבוריים ורק לצרכי הצרכנים ולנציגיהם המוסמכים.

אולם, משרד התקשורת בשלו, מתעלם מהחוק ומהציבור (ומנציגיו המוסמכים), מאז תחילת העשור ועד רגע זה.

מדובר בפגם בסיסי ביותר בהתנהלות המשרד, שמנהל מזה שנים "שימועים ציבוריים" כביכול, חלקם בסתר, רק עם בעלי העניין והמקורבים לצלחת, שבכלל אין צורך לשאול את דעתם.. 

ההידרדרות של שוק התקשורת הישראלי בעשור האחרון (כיום אנו ברמה של מדינת עולם שלישי, הרבה אחרי חלק נכבד ממדינות ערב), אינה "מכה משמיים".

זה פרי באושים של שרים ומנכ"לים גרועים, כושלים ביותר, האחד גרוע יותר מזה שלפניו, מתחילת העשור הנוכחי ועד עצם היום הזה.

השר האחרון, שראה רק את טובת הציבור במשרד התקשורת, היה השר לשעבר אריאל אטיאס, (בתמונה משמאל), והמנכ"ל האחרון, שראה רק את טובת הציבור, היה מרדכי מרדכי. 

מאז עברנו סדרה של שרים ומנכ"לים, שגרמו לנזקים של מיליארדים לתשתיות התקשורת של ישראל, והכי חמור: גרמו לכאוס רגולטורי בסגנון של "איש הישר בעיניו ייעשה".

הפרות החוק, התקנות והרישיונות, הפכו לנורמה. משרד התקשורת הפך את שוק התקשורת ל"מדינת בננות" מונעת מאינטרסים צרים ביותר וחסרי כל הגיון ואינטרס ציבורי. הכי גרוע - בניגד לחוק. 

הצמד של השר - איוב קרא, והמנכ"ל - נתי כהן, האפיל בנזקיו ובכאוס שיצר בשוק התקשורת על קודמיו, גלעד ארדן כשר, אבי ברגר ושלמה פילבר כמנכ"לים.

כיום, ראשי משרד התקשורת: מנכ"ל, משנה למנכ"ל וכמעט כל הסמנכ"לים הבכירים וראשי האגפים, הם חסרי כל ניסיון (אפס ניסיון) של ניהול חברה עסקית בשוק תחרותי בכלל ובשוק התקשורת בפרט. הם גם הגיעו (או "הוצנחו") לתפקידם עם אפס ניסיון וידע ברגולציה ואפס ניסיון באכיפה רגולטורית ואפס ניסיון בפיתוח מתודולוגיות של רגולציה המותאמת להתפתחות השוק והטכנולוגיות שיש בשוק.

בנוסף, למשרד התקשורת אין מדען ראשי, מי שאמור לתת את הכיוון של ההתפתחות של השוק, כי מדובר במשרד ממשלתי-טכנולוגי העוסק בטכנולוגיות מתקדמות המתפתחות במהירות כל הזמן. אין "מועצה ציבורית", שתייצג את האינטרסים של הציבור ובמיוחד ציבור הצרכנים, אין כל התייחסות או קשר לנציגי הציבור המוסמכים בשוק התקשורת (יש הרבה גופים כאלה), והכי חמור:

• אין מסמך אתיקה לעובדי משרד התקשורת. (דוגמאות: משרד הביטחון, רשות המיסים).
• אין כל מסמך המגדיר איך מנוהל ומבוצע שימוע במשרד התקשורת.
• אין כל מסמך לרמת השירות של עובדי המשרד ואין "אמנת שירות" לפעילות עובדי ומנהלי המשרד. (דוגמה - משרד הביטחון). 
• אין כל מסמך המגדיר את רמת והיקף השקיפות בפעילות עובדי ומנהלי משרד התקשורת. (דוגמה: נציבות שירות המדינה). 

התוצאה הברורה של כל העובדות המזעזעות הללו: אנשים, שלא מתאימים לתפקידם בשום היבט, עובדים ב"חלל ריק", ללא כל אתיקה, נורמה או נוהל בשום תחום, ו"עושים מה שבראש שלהם" בשירות "בעלי עניין והמקורבים לצלחת".

ועוד לא דיברתי על תופעות חמורות ביותר דוגמת "שוד כספי הגמלאים" של המשרד, תופעה הנמשכת כבר כמה שנים טובות. אלו תופעות מזעזעות, שיכולות להתקיים במשרד ממשלתי, ששמו משרד התקשורת, רק על רקע העובדות, שתיארתי קודם. 

בעלי תפקידים זוטרים ובכירים מתוך המערכת של משרד התקשורת, שניסו לזעוק ש"המלך הוא עירום", פשוט נוטרלו, נודו וסולקו, כדי שלא יפריעו לכאוס להשתולל באין מפריע, עם הצהרות הזויות וחסרות כל אחריות מפי בכירים ביותר במשרד בנוסח: "נטיח את הראש של בזק בקיר", לרבות התגייסות טוטאלית לטובת חברת סלולר אחת בשוק. 

אם לא די בכך, המשרד פיתח לעצמו תפיסה רגולטורית, שלא קיימת בשום מקום בעולם:
המשרד המציא רגולציה, שאין לה מקבילה בשום מקום בעולם. המסמכים של הרגולציה האירופאית גלויים, אבל במשרד התקשורת לא מוכנים לשמוע מכלום. נציגיהם נפגשים עם נציגים מאירופה במסגרת ה-Twinning ולא מבינים על מה הם מדברים.
התוצאה: כאוס בכל תחום התשתיות. זה הולך ומעמיק ולא מתקדם לשום כיוון חיובי.

לכן - מסמך ניתוח שפורסם למשל בכלכליסט הוא נכון לחלוטין והוא בדיוק באותו קו, שאני מציג מזה שנים וגם ערן יעקובי (אנליסט התקשורת המוביל בישראל) מציג ועוד מומחים רבים מציגים (גם בגלובס, ראה בהמשך).

שוחחתי עם לא מעט עובדים בכירים וזוטרים במשרד והם מיואשים לגמרי ממה שקורה במשרד והם "הרימו ידיים" מלנסות ולהשפיע מבפנים. לדבריהם, הם מוקפים "טירונים", שחושבים שהם מבינים בהכל והם למעשה לא מבינים בשום דבר.

אז למה המשרד הזה עובד בניגוד להיגיון? זו בדיוק הסיבה, שדרשתי חקירת משטרה ויותר מפעם אחת.
זה לא רק בניגוד להיגיון, זה בניגוד לחוק (לא רק חוק התקשורת, הרבה חוקים, תקנות ונהלים, שחלים על עובדי המדינה).

דוגמה לראיון, שנערך עם נתי כהן בגלובס, (כאן):
ציטוט נתי כהן לגבי מגבלות התחרות:
"התחרות נותנת מענה לצרכן רק בגזרת המחיר, אבל כמו שהיא היום במדינת ישראל היא איננה מאפשרת להשקיע בתשתיות. אנחנו רוצים שכאשר מגיע הזמן הם ימצאו את המשאבים להשקעה".
גדי פרץ כתב שם: "כהן לא מהסס לנפץ הערכות שרווחו בשוק התקשורת, לפיהן התחרות היא זו שמובילה לעידוד השקעות.
מה שקורה הוא בדיוק הפוך, שהמציאות מוכיחה שתחרות שבה נמכרת חבילת סלולר במחיר של מנת פלאפל, איננה בריאה לאף אחד, גם לא לצרכנים".

אני מעיר ומדגיש: הטענה, שתחרות תעודד השקעות מופיעה בהרבה מקומות, וגם ביחס ל-IBC,שקיבלה הטבות במילארדים (על . הנייר), בינתיים, זה פשוט לא נכון. תחרות פראית מעודדת אי השקעה, כי היא גורמת לבזבוז (עודף תשתיות בחלוקה בלתי אופטימלית).

זה גם מנוגד לחלוטין ל"חוק התקשורת", שקבע במפורש וכמה פעמים בחוק, שתחרות היא שיקול אחרון (ולא ראשון) בשיקולים של הרגולציה, שמשרד התקשורת אמור להפעיל - כאן.  

מדיניות, שיכולה לעודד השקעות ולהקטין עוצמה של מונופולים, היא מדיניות חלוקת שוק, כפי שנעשה במדינות רבות בעולם כשנכנסו שם לפרויקטים של סיבים לבתים, וזו מדיניות של מונופולים מקומיים.

במודל הנוכחי יש 2 בעיות לפחות:
1. תחרות לא עולה בקנה אחד עם מדיניות "חובת פריסה אוניברסלית", שחלה בפועל רק על חברה אחת - בזק. זה נכון גם לגבי הדואר, שהתרסק ומתרסק ומחפשים לו קונה, בגלל מדיניות כזו.

2.גם ברמת השכונה/בניין/בלוק - מי שיגיע אליו ראשון ויחתום על מספר חוזים עם מירב הדיירים, אולי יזכה ל-ROI, אבל זה יוצר "מירוץ לדירה".

אין סיכוי ל-ROI לשום ספק סיבים אחר, שיגיע לאותו בניין, כולל IBC, לפי הטכנולוגיות הקיימות היום.
הספק המתחרה, שהגיע שני או שלישי, יכול להניח תשתיות שתישארנה ללא שימוש במשך שנים, ולמעשה חלוקת שוק בפועל תיווצר בכל מקרה, כך או אחרת, בצורה המזכירה את שוק גז הבישול בבניינים של צוברי גז.

לכן אני סבור, שניתן לעשות אותה באופן מתוכנן, ולחסוך לחברות בהשקעה הכוללת, ובכך להוריד מחירים, במקום להנהיג תחרות פרועה בתשתיות, שכוללת גם הרבה בזבוז, ולכן היא מעלה את המחירים בטווח הארוך (או גורמת להפסדים).
שימוש בגמ"מ (שידורי אלחוט בגלים מילימטריים) במייל האחרון יכול אולי לשנות זאת, כחלופה לחוטי נחושת של בזק ולחוטי הקואקס של הכבלים, אבל אני לא ראיתי תחשיבים לגבי זה, אז אני לא בטוח עד כמה זה משנה.

המשרד מקיים ניסוי ברישיון כבר זמן רב, אז הוא יכול להודיע על תוצאות הניסוי, גם בפרמטרים הכלכליים וגם ברמת איכות השירות. העובדה, שתוצאות הניסוי לא פורסמו, מצביעה על כך, שיש כאן בעיה לא פתורה. 

בתיאוריה, IBC יכולה להתחרות בבזק ובהוט אם היא מקרבת סיב אופטי במרחק 20-30 מטרים מבניין, ולחבר אותו בגמ"מ, בלי שוק סיטונאי במייל האחרון ובלי שכירת תשתית מבזק, תוך הורדת עלויות הפריסה שלה.

בעניין התשתית הפסיבית, הטירוף הוא בעיני רק בכך, שמתירים לחברות שונות לעבוד בתוך אותה תשתית (של בזק). זו גם הפקעת הרכוש הפרטי של בזק וגם יצירת כאוס בתשתיות. 

וכאן יש "מלכוד 22": מי שמתנגד עקרונית לפיקוח מחירים צריך להתנגד גם ל"שוק סיטונאי", כי "שוק סיטונאי" מחייב יותר פיקוח מחירים (סיטונאיים) מאשר כשאין שוק סיטונאי.

שוק סיטונאי גם מרחיק את המשרד מהתפקיד שלו - הוא ממקד אותו ב"גינון" (מלשון "גננת") של היחסים בין חברות התקשורת במקום להתמקד באזרחים ובצרכים האמיתיים, העכשוויים והעתידיים של הציבור.

אני שואל: מהיכן בכלל הרעיון, שתחרות מעודדת השקעה בתחום התשתיות? הרבה אנשים ומסמכים רשמיים חוזרים על הטענה הזו, ללא כל צורך להסביר - איך זה הגיוני, או אילו עדויות יש לכך? באמת שאשמח לדעת, או לקרוא מחקר בנושא. אני טוען,שאני לא מכיר דוגמא אחת לפיה זה כן עובד, באיזה מקום בעולם.

ברוב סוגי התשתיות - אין תחרות, ולא סתם, כי היקף ההשקעות הנדרש לא מצדיק כפל תשתיות (או שילוש תשתיות וכן הלאה, כמו שיצר משרד התקשורת בשוק הקווי).

תקשורת היא תחום ייחודי בגלל המימד הטכנולוגי המורכב שלו, וגם מסיבות אחרות, למשל: הביקוש לרוחב פס גדל הרבה יותר מהר מאשר הביקוש לחשמל, מים או כבישים.

לכן, יש הצדקה עקרונית לריבוי תשתיות, אבל זה לא בהכרח הצדקה לתחרות בתשתיות לאותו בניין. גם אם בעיקרון תחרות יכולה להשתלם בתנאים נתונים, התנאים משתנים מהר ומצריכים הרבה השקעות בטווחי זמן די קצרים לעומת תשתיות אחרות, ולכן תחרות, בייחוד כשהיא אפקטיבית, פועלת כמעט תמיד נגד השקעה בתשתיות.

כמובן, אם מתפתחת טכנולוגיה חדשה, שעלות הפריסה שלה זולה במיוחד והיא קלה למימוש, אז אולי זה משנה את התמונה, בייחוד בתקשורת אלחוטית וסלולרית. זה עדיין לא הוכיח את עצמו בקנה מידה רחב, כתחליף לתקשורת קווית, בשום מקום בעולם. 

בתקשורת קווית, הבעיה היא עקבית יותר, ותחרות תמיד מזיקה להשקעות ועוד יותר בתנאי שוק סיטונאי. את העניין הזה למדו בארה"ב לפני כ- 3 עשורים (ולכן AT&T חזרה להיות מונופול כמעט כלל ארצי, כשבחלק משטח ארה"ב יש חברה שהתפתחה ממנה - ורייזון, שגם היא מונופול. זאת, בכל התחומים ובכל סוגי התשתיות, ללא כל "הפרדה מבנית", או "שוק סיטונאי" בנוסח הישן).  ובאירופה למדו את זה לפני כ- 2 עשורים וכיום השיטות הישנות של הרגולציה כבר בוטלו בכל המדינות. אבל אצלנו בישראל - לא שמעו על זה ואם שמעו - ראשי משרד התקשורת לא מבינים כיצד להשתנות, להתפתח ולהתקדם. 

יתרה מכך, שוק סיטונאי הוא הבטחת שווא - אמנם משלמים בחשבונית אחת, אבל ממשיכים להיות תלויים ביותר מחברה אחת כדי לקבל שירות, בייחוד כשיש תקלה, וגם החברות ה"רוכבות" נשארות תלויות בחברת הבזק. אז התחרות, לכאורה, הופכת לכבילה, למעשה, גם של הצרכנים וגם של החברות.

ברקע של התחרות בסלולר קיים מימד אחר - של הפחתת הדרישות של משרד התקשורת מחברות הסלולר, באופן הגורם להן לספק שירות פחות טוב - הפחתת דרישת הכיסוי, הפחתת שעות הפעולה של מוקדי השירות הטלפוני, אי מיצוי דין עם חברות סלולר, שהמודל העסקי שלהן הוא תרמית, שלא בונות רשת סלולר (לכאורה, בשם התחרות בשוק), ואי אכיפת החוק על רשת סלקום, שמתופעלת בניגוד לכללי משרד התקשורת ועוד.

ציטוט בעייתי נוסף באותו ראיון בגלובס של נתי כהן:
"להתחיל לרוץ אחרי כל מבצע זו לא המטרה של משרד התקשורת.
אני לא המשרד לענייני צרכנות, ואני לא רוצה שזה יהיה התפקיד שלנו. אני רוצה שאגף הכלכלה שלי יתעסק במה המודל הנכון של חברת סלולר להיות רווחית ולהשקיע בדור הבא".

הבעיה העקרונית: עם כל הכבוד, הרצון של נתי כהן הוא לא קובע את מטרות המשרד, אלא החוק, הממשלה והכנסת, ויש בחוק ובהחלטות הממשלה והכנסת הרבה מאוד פרמטרים, שהם במובהק צרכניים.
נתי כהן לא נמצא מעל לחוק, לממשלה ולכנסת. 

דוגמא לבעיה ותיקה: במשרד התקשורת ככלל - לא מטפלים בתלונות של צרכנים, בשונה ממשרדי ממשלה אחרים. המשרד זורק את רוב התלונות לפח \ לארכיון או למגרסה (לפי מדיניות סינון תלונות), ואת מה שלא ניתן לזרוק \ לגרוס, מפנים לתגובת החברות עצמן ואח"כ בדו"ח השנתי מכינים מזה מצגת...
. 
לדוגמא, מה קורה במשרדי ממשלה אחרים, למשל משרד התחבורה: כאן. אפילו במועצת הכבלים הלוויין, שהיא יחידת אחות למשרד התקשורת, רואים את עצמם במועצה מחוייבים לדווח, באופן מדגמי, איך הם מטפלים בתלונות הציבור. למשל כאן: זה לא קיים במשרד התקשורת עצמו.

למה? אין תשובה. ממה שאני מבין - זו לא טעות בדיווח, אלא פשוט שאין מה לדווח. כלומר, משרד התקשורת לא מטפל באלפי תלונות המגיעות אליו, אלא לכל היותר מעביר אותן לתגובה מחברת התקשורת, ומה שהחברה נגדה התלוננו - עונה, זו גם עמדת המשרד, ללא כל בדיקה עצמאית.

זה לא טיפול, זו התחמקות מטיפול ורשלנות רבתית של משרד ממשלתי שלם, מול הציבור והצרכנים. האבסורד הוא, שבמשרד מתגאים בכך, שמספר התלונות יורד, אבל ההסבר הוא לא בהכרח, שחברות התקשורת דווקא משתפרות בעקבות הפיקוח של המשרד, אלא שהצרכנים הבינו, שלא כדאי להתלונן במשרד התקשורת, כי לא מקבלים שם יחס הוגן או בכלל. הצרכנים נוטים יותר להתלונן על חברות תקשורת בגופים שבאמת עושים עם זה משהו. למשל, הרשות להגנת הצרכן ובעוד גופי צרכנות חשובים, למשל, הרשות להגנת הצרכן של ההסתדרות, המועצה הישראלית לצרכנות, ארגון "אמון הציבור" ועוד. 

האם התחרות, שהמשרד הנהיג, משרתת איזו מטרה, שתביא תועלת לציבור (או אפילו לחברות עצמן)?
במערכת סגורה, הנהגת תחרות כלכלית חזקה יכולה להוביל להורדת מחירים על חשבון הרווח של הבעלים. זה קרה למשל בשוק הסלולר. הבעיה: הרווח המיידי לכיס לצרכנים יוצר נזקים בלתי הפיכים. יש בעלים, שנפגעו ומכרו את החברה ויש שלא נפגעו. אולם, מי שבטוח נפגע, אלו הן התשתיות והתפתחות התשתיות לאורך זמן. יש מדינות, שפתרו מזמן את הדילמות הללו. 

חשוב להבין, שכשהמערכת לא סגורה, אפשר להוריד מחירים שלא באמצעות התייעלות, אלא תוך פגיעה בשירות בכמה אופנים: פגיעה בעובדים, במספרם או בשכרם ודרכם ברמת השירות לציבור, פגיעה בציבור דרך הורדת דרישות הסף של היקף השירות - כללים, שקובע משרד התקשורת. כך, שחברות התקשורת מספקות שירות נחות יותר, (בשונה מהפחתת יוקר אגרות התדרים, שלא משפיעה על רמת השירות לציבור), או הקלה לחברות, כשמשרד התקשורת משתמט מתפקידו ולא מפקח עליהן כראוי ולא בודק עצמאית תלונות של אזרחים כנגד חברות התקשורת.

לכן, אם התייעלות = אותן תפוקות בפחות תשומות, או יותר תפוקות באותן תשומות, מגיעים מהר למצב של פחות תפוקות בפחות תשומות. זה לא יכול להיחשב להתייעלות. אין דבר כזה. הבעלים לא מוצאים כסף מכיסם כדי לממן את המדיניות הרגולטורית הכושלת. ההתייעלות, שהם מבצעים בחברות שבבעלותם עקב התחרות הזו, היא מאוד ברורה: הורדת השקעות, פיטורי עובדים והורדת רמת השירות למינימום. גם מתחילים תרגילים של "גניבת לקוחות" ו"כבילת לקוחות". רגולציה כזו היא תרמית מאוד מקובלת בכל שוק, שבו הונהגה מדיניות כזו, ועצוב, שמשרד התקשורת קידם אותה (בייחוד בסלולר, אבל לא רק. התרמית בתחום תנאי התחרות של IBC-סלקום היא פשוט זועקת לשמיים).

לגבי בזק: למרות שאני חושב וכותב מזה שנים, ששוק סיטונאי זה פטנט מאוד לא מוצלח, שלא היה נכון להנהיג אותו בכלל, יש הגיון מסויים בטענה של בזק, שאם היא הסכימה לספוג את הפגיעה הזו של תחרות על הגב שלה, ועשתה בסוף מה שמתבקש ממנה, הגיוני היה לממש את החלק האחר של אותו מסמך מדיניות מ-2012, של "ביטול ההפרדה המבנית" בקבוצת בזק, לפי הפרמטרים של המשרד, כפי שנקבעו במסמכים מ-2012 ועד היום. אי מילוי ההבטחות והסיכומים ופעילות מחתרתית ולא שקופה, הם הבור, ששוק התקשורת נפל בו ביחד עם "תיק 4000". 

ברור שכל משרד ממשלתי סוברני לשנות מדיניות, אבל יש כללים ברורים (הקיימים בכל משרדי הממשלה וגופי הסמך, למעט משרד התקשורת) איך זה אמור להיעשות. למשל, במקרה של הבעיה של ערוץ 20 - המשרד (ביוזמה של השר וכמה חברי כנסת), פעל כראוי, ושינה את החוק, גם אם אפשר להתווכח פוליטית, האם זו מטרה ראויה והאם הפרות הרישיון הרבות של ערוץ 20 (כך לטענת יו"ר מועצת הכבלים והלוויין לשעבר, ש"יזמה" את ההפרות הללו), הצדיקו את הצלתו, ע"י שינוי החוק והעברתו של הערוץ (ביחד עם שאר הערוצים הייעודיים), מפיקוח של מועצת הכבלים והלוויין לפיקוח של הרשות השנייה. אבל, כשפועלים בדרך נכונה, בדיונים פתוחים, מוקלטים ומשודרים, בשקיפות מוחלטת, עם פרוטוקולים מלאים וחופש להביא לדיון בפני הוועדה כל דיעה, טענה והצעה, כך גם בעלי עניין האחרים זכו לשמיעת עמדתם וגם להתחשבות וכל זאת בהליך מרתוני שנוהל בוועדת הכנסת, חוקי, מסודר ודי יעיל.

אולם, בכל המקרים האחרים, משרד התקשורת פשוט מתעלם מהחוק ודורס את החוק. למשל, לגבי שידורים לפי דרישה (VOD) ברשת - החוק תוקן לגבי זה, אבל כל השידורים של ספרי ה-OTT מתקיימים בפועל ללא רישיון. כך גם בשידורי "עידן +", שהחוק בתחום זה תוקן ודורש 3 רישיונות מכל ספק OTT, כדי להשתמש בשירותים ובמשאבים של "עידן +", אבל שום רישיון לא הונפק עד היום. כך גם שירותי הסיבים לבתים של סלקום ופרטנר - היכן הרישיון שלהן? ומדוע ספקית ISP קטנה או בינונית מנועה מלפעול ברשת סלקום או פרטנר, כאשר היא כן יכולה לפעול ברשת HOT, בזק, או IBC? החוק הרי ברור בנקודה הזו. 

אם לא די בכך, המודל העסקי והרגולטורי של ISP הוא שגוי, ולכן המודל הזה בוטל בכל העולם, אבל עדיין מתקיים כאן אצלנו חוסר הוגנות, שיש לו הסבר קריטי להבחנה בין סיסמאות של תחרות לבין המציאות: התיאוריה של תחרות חופשית עם רגולציה של המדינה מניחה, שהרגולטור קובע תנאי סף, אבל גם מחייבת צניעות - כי הוא מבין שהוא לא חכם מספיק כדי לדעת, מעכשיו ועד הנצח, מה המודל העסקי הנכון לחברה ספציפית או לשוק כולו, וכל מי שעומד בתנאי הסף יכול להצטרף לשוק, להציע שירותים מסוג חדש ולהתפתח באופן חופשי יחסית.

לכן, במציאות, אין יכולת ל-ISP לתת שירות ללקוחות הקצה בחיבורי הסיבים של סלקום ופרטנר. כי החוק נשבר ע"י המשרד, הרוצה לקדם תחרות ללא חוק וכללים של תחרות. דבר והיפוכו במעשה רגולטורי אחד. 

רגולציית התקשורת בהגדרות היסוד שלה, היא דבר מאוד מכביד (לעתים בצדק, לא תמיד), אבל במדיניות העדכנית של משרד התקשורת נוצר שילוב ייחודי של תחרות ביחד עם תכנון מרכזי בנוסח סיני/צפון קוריאני.

במלים אחרות: המשרד קובע, שהוא מעוניין בתחרות בדגם מאוד ספציפי של 4-5 קבוצות תקשורת (כשבזק נמצאת בתחרות הזו ב"הפרדה מבנית", בעוד שההפרדה המבנית הזו לא קיימת במתחרותיה, גם לא בהוט, שקיבלה הקלות רגולטוריות מפליגות - כאן וכאן), קבוצות תקשורת שמספקות כולן את אותו מכלול השירותים, ומתחרות ביניהן בשיווי משקל. מדיניות זו מחייבת את המשרד להתערב בשוק באופן קיצוני, תכוף, ולעיתים קפריזי.

גם אם יעדי המדיניות הזו ניתנים להגשמה בישראל (והם לא), הרי שזה מנטרל את כל המשמעות התיאורטית של "שוק חופשי" תחרותי, כי השוק בהכרח בנוי כך, שהוא מוטה לרעת כל מי שמציע שירותי תקשורת במקטע אחד בלבד, למשל ה-ISP הקטנים עד הבינוניים, שפועלים כיום.

זו מדיניות, שנועדה להיכשל מראש, ממש מהתחלת היישום של המדיניות הזו, בגלל הנחות יסוד שגויות, היא נכשלת באמצע גם בגלל קשיי יישום, חלקם בלתי עבירים, וגם נכשלת בסוף, כי הסוף שלה לא מוגדר ואין תאריך קובע, אפילו ברמת עשור, לשאלה מתי מדיניות חדשה אמורה להיכנס לתוקף ואיך מודדים הצלחה של מדיניות גולטורית. 

אפשר לאכוף את החוק, הכללים והמדיניות הרשמית ואפשר לשנות אותם או להתעלם מהם (כמו שהדברים נעשים כיום).
אולם, השינוי וההתעלמות מהחוק ומהכללים הם מתכון בטוח להרס השוק ופתח קורץ לשחיתות.
זה בדיוק מה שיש לנו מתחילת העשור ועד היום במשרד התקשורת הישראלי. 

לסיכום
היעדר שיטות עבודה סדורות, אתיקה מקצועית, רמת שירות, נהלי עבודה בסיסיים והיעדר "עבודת מטה" ושיתוף אמיתי, מלא ושוטף (ושקוף) של הציבור ונציגיו המוסמכים, מסייעים להנציח את הכאוס והפרות הנורמות והחוק ומספקים את היכולת לחלק "הטבות וצ'ופרים" של בין עשרות מיליוני ש"ח ועד למיליארדים ל"מקורבים לצלחת", כל יום.

אם כולם יצטרכו לעבוד בשקיפות ולפי כל החוקים, התקנות ותנאי הרישיון, אז פתאום אתם תדעו מהם האינטרסים הכלכליים האישיים ומה היקפם, של מי מראשי משרד התקשורת בעבר ובהווה (וזה לא רק ביבי ופילבר), בכל המהלכים הבלתי חוקיים, לכאורה, שתיארתי בשנה החולפת, בעשרות רבות של כתבות תחקיר (והכל מבוסס על מסמכים, "שחור על גבי לבן"), למה שאני מכנה "תיק 5000"...

לא פלא, ש"חסידי סלקום בצמרת משרד התקשורת" דהיום, לאחר ש"חסידי בזק" בצמרת המשרד סולקו בבעיטה אדירה בקיץ 2017, יכולים לעשות כרצונם, מחוץ לכל חוק ולכל נורמה רגולטורית אפשרית, וגם לדאוג לירושה נהדרת וממש ענקית, הכל על חשבונכם, לצאצאים וליורשים של עורכי הדין של אנלימיטד \ IBC, וגם לבכירים אחרים בצמרת משרד התקשורת, בעבר ובהווה. 

המשך חשיפות בסדרה החדשה אודות "שלטון הצללים האנטי צרכני" במשרד התקשורת - ממש בקרוב

נספח:
איך צריך לקבל החלטות בתחום תיקוני רישיונות חברות התקשורת בשוק התקשורת הישראלי?
כרגיל, השימועים במשרד התקשורת הישראלי (בשונה ממשרדי ממשלה אחרים, גופי רגולציה אחרים ובשונה מהנעשה בעולם) מופנים לכתובות הלא נכונות.

בכל הנושאים, שקשורים לרישיונות ולתנאים ברישיונות של חברות התקשורת ובמיוחד בנושאים צרכניים, חובה לשאול בשימוע קודם כל את הציבור ואת נציגיו המוסמכים. אין לחברות התקשורת כל מעמד או עדיפות בשימועים הללו. אין לי כל התנגדות, שבמשרד התקשורת ישמעו גם את תגובת החברות, אבל דעתן אינה שונה ואינה טובה יותר מדעתה ותגובתה של הגברת כהן מחדרה. 

יתרה מכך, מדובר בסטייה מהותית, שמשרד התקשורת סטה בעשור האחרון מהחוק ומביצוע ייעודיו על פי חוק. אדגים זאת בצורת השימוע עצמו. בכל שימוע בעשור האחרון הפתיח של השימוע לתיקון הרישיון של כל חברות התקשורת נראה כך:


כתוב כאן רק: "לאחר ששקלתי את טענותיה של חברת...". כלומר, רק טענות החברות נשקלות בעת ביצוע התיקון. זה הטופס של משרד התקשורת, שקיים בעשור האחרון, לכל השימועים, שהמשרד מבצע. 

זה פשוט לא ייעלה על הדעת ואין לזה כל בסיס חוקי, כי החוק, שמוזכר כאן: סעיף 4(ה) לחוק התקשורת, אומר דבר אחר לגמרי, והנה הסעיף:


כלומר: השר (או מי שהשר הסמיך אותו לקבל החלטות כאלו בשמו, במקרה כאן זה מנכ"ל משרד התקשורת), יכול לשנות תנאי הרישיון בעיקר על פי שיקולים שיש בסעיף קטן (ב), או בגלל שחלו שינויים בטכנולוגיה של עולם התקשורת (המילה "בזק" כאן היא לא חברת בזק, אלא "שירותי בזק", שזה "שירותי תקשורת" בלשון חוק התקשורת, כלומר: שינויים שחלו בטכנולוגיה של שירות התקשורת). 

ומה נאמר בסעיף קטן (ב)? הנה צילום כל הסעיף הזה בחוק התקשורת:


כפי שכל אחד, בלי שום השכלה משפטית יכול לראות, שבין השיקולים אין שום שיקול של "תגובת החברות".

שני השיקולים הראשונים והחשובים ביותר הם שיקולים ציבוריים (כמובן שהשיקול הראשון שלא כתוב כאן הוא: ציות לחוק ולהחלטות הכנסת). שני השיקולים הבאים נוגעים לניתוח, שמבצע משרד התקשורת לפני מתן רישיון לחברה מסוימת (אם היא מתאימה לסוג הרישיון אותו היא מבקשת והאם היא תורמת לתחרות ולרמת השירות בשוק). השיקול האחרון הוא שיקול של התרומה של השינוי ברישיון לתחרות בתחום התקשורת ולרמת השירותים בשוק זה (גם כן שיקול ציבורי). 

חוק התקשורת מלא סעיפים בהם הוגדר במדויק ובמפורש מתי כן שומעים (במשרד התקשורת) את עמדת חברות התקשורת. למשל כשהן מקבלות "עיצום כספי" (קנס). כאן - לא. זה לא מקרי. זה נובע מההגדרה של משרד ממשלתי רגולטורי דוגמת משרד התקשורת, שאמור לייצג אך ורק את האינטרס הציבורי והצרכני ולא את האינטרס של איזו חברה בשוק הזה. ההגדרות הללו חורות על עצמן כמה פעמים בחוק התקשורת בהקשרים שונים (למשל בהקשרים של רישיונות לכבלים ורישיונות ללויין), וגם חוזר על עצמו בתקנות תקשורת לא מעטות.

כלומר: אין כאן בכלל יכולת או מקום להכניס שיקול אחר מסוג של "שקלנו את טענותיה של חברת..." תוך התעלמות מ-4 השיקולים הקיימים כבר בחוק ובתוספת שיקול נוסף בחוק (סעיף 4(ה)) המכונה בשם "שינויים שחלו בטכנולוגיה של בזק". כלומר: משני הסעיפים הללו יש לנו 5 סוגי שיקולים ואף לא אחד מהם מדבר על "טענות של החברות \ עמדת החברות".

כלומר: עצם תהליך השימוע פגום מיסודו וחסר כל בסיס חוקי. 

השר רשאי להוסיף שיקולים מעבר ל-5 השיקולים הללו, אבל עליו לפרסם זאת ברבים ולתת לציבור ולכנסת אפשרות להתייחס לשיקולים שהוא מוסיף, מעבר למה שהוגדר בחוק. בכל מקרה, מי שהואצלה לו סמכות השר (במקרה זה המנכ"ל), לא יכול להחליט במקום השר על הוספת שיקולים, ובמיוחד כשהוא שוקל רק שיקול אחד (האינטרס הכלכלי של חברות הסלולר) כשהשיקול הזה בכלל לא מצוי ברשימת 5 השיקולים, שהשר אמור לשקול בהחלטותיו בתחום הזה. 
 
דהיינו: הנימוק של "לאחר ששקלתי את טענותיה של חברת X" הוא בבסיסו אינו חוקי ודינו להתבטל, כי הוא סותר באופן מפורש את החוק. זאת, כי השיקולים לשינויים (תיקונים) ברישיון הם כולם במתחם השיקולים הציבוריים (ו\או - "שינויים בטכנולוגיה", שגם זה נמצא במתחם השיקולים הציבוריים).
 
לכן, גם אין שום סיבה לשמוע רק את טענותיה של חברה X ובעקבות זאת לשנות לה את הרישיון, בטח לא כשיקול יחידי או ראשון. קודם לכל והעיקר זה: לשמוע את הציבור, לשמוע את נציגי הציבור המוסמכים (יש המון) ולשקול את מכלול השיקולים הציבוריים כאמור בחוק ובמדיניות משרד התקשורת (בתוספת עדכונים - שינויים הנוגעים ל"התפתחות הטכנולוגית", שגם זה נמצא ב"מתחם השיקולים של האינטרס הציבורי"), בדיוק כאמור בחוק. 

נשאלת כאן גם שאלה חשובה לא פחות: האם בכלל המשרד מוכן לשמוע את התגובות לשימועים, שהוא מקבל מהציבור (כלומר: שלא מבעלי העניין. דהיינו: בעלי החברות ומנהליהן, בעלי ההון, "המקורבים לצלחת", עורכי הדין של החברות והלוביסטים)?

התשובה לשאלה הזו די ברורה: לא!.

זה גם מבוסס על נסיון אישי. לא רק שלי. 

יתרה מכך, חלק ניכר מהשימועים הצרכניים הם נסתרים מהעין. כלומר: הציבור בכלל לא יודע שיש שימוע. אין שום נוהל לשימועים (כאמור בתחילת הכתבה) במשרד התקשורת, אין פרוטוקול של דיונים לבחינת התגובות לשימוע. הכל נעשה במחשכים, ללא כל תיעוד ובהפקרות מוחלטת. 

במקום להתייעץ עם הציבור ונציגיו המוסמכים, ולבדוק את צד "הביקוש" לשירותים העתידיים, משרד התקשורת מתייעץ עם ספקי השירותים עצמם (דהיינו: עם נציגי בעלי ההון, מנהלי חברות התקשורת הגדולות וספקיות שירותי התקשורת הגדולות ביותר הקיימות בישראל, לרבות ספקי הציוד והשירותים לאותן חברות).

כלומר: בשימועים, שמקיים משרד התקשורת ובמיוחד בעניינים צרכניים, לא די שלא שואלים את הציבור ונציגיו המוסמכים, אלא נוקטים בשיטה הבאה, כמתואר היטב ובמדויק במסמך רשמי של משרד התקשורת שחשפנו, ויותר מפעם אחת:

• לא רושמים שום פרוטוקול, במהלך הטיפול בשימוע. למה להסתבך?
• ההחלטות מוכנות מראש, עוד לפני השימוע. כלומר: השימועים הם רק ספין \ "ישראבלוף". 
• ככלל, לא מפרסמים הודעה לציבור ולא מעלים את השימוע לאתר המשרד (אלא אם מישהו ממש לוחץ... דוגמה טרייה בולטת: רק בעקבות פניות של סיני ליבל ושל אתר Telecom News בנושא "חוק 6 הדקות", משרד התקשורת העלה לאתר, ללא כל הודעה לציבור - ביום 14.4.19 את נוסח השימוע, שיצא ביום 21.10.18 ואת תוצאות השימוע והחלטת המנכ"ל שיצאה ב-14.3.19. כלומר: השימוע הצרכני החשוב ביותר הזה, הוסתר מהציבור כחצי שנה ותוצאות השימוע וההחלטות הוסתרו מהציבור כחודש. גם לאחר החשיפה, לא פורסמה שום הודעה לציבור, עד רגע זה). 
• המנכ"ל מחליט לבד, לפי האינטרסים שיש לו באותו זמן (או שחותם - בלי לבדוק). 
• המנכ"ל המחליט, בכלל לא קורא את התגובות לשימוע (במקור).
• שר התקשורת בכלל לא בתמונה, גם במקום שבו זו סמכותו הבלעדית להחליט, או שהוא חייב לדעת, משום שמשתמשים בסמכותו שהואצלה, כדי להחליט. 
• במקום שבו ההחלטה קשורה לגופי רגולציה אחרים דוגמת: הגבלים עסקיים (הרשות לתחרות - כשמה כיום), הרשות להגנת הצרכן, או משרדי ממשלה אחרים ויחידות אחרות, דוגמת ועדת הכלכלה של הכנסת, הגופים הללו מקבלים הודעה על ההחלטה (אם בכל), רק בדיעבד, בלי להתחשב בדעתם.  
• כלומר: לא רק שהוא (המנכ"ל, שמחליט לבד לפני השימוע) לא קורא את התגובות לשימוע, הוא (המנכ"ל המחליט) פשוט "לא סופר איש ממטר", גם לא את "צוות השימוע", שמוקם במשרד לצורך השימוע (הפיקטיבי).
• בנוסף, המסמכים של התגובות "מונחים" בפני חברי צוות השימוע (הפיקטיבי), שגם הם לא קוראים את התגובות לשימוע, בוודאי לא את כל התגובות, למעט אחד מחברי צוות השימוע, שצריך לנסח עבור המנכ"ל מסמך, מדוע כל התגובות לשימוע - נדחות על הסף (למעט מה שחברות התקשורת הנוגעות בדבר - ביקשו מהמשרד)...
• במקום לאכוף את החוקים ותנאי הרישיון הקודמים על החברות (כדוגמת הפעילות הברוכה, היסודית והחשובה של הרשות להגנת הצרכן), משרד התקשורת ממשיך לעבוד ובמרץ, בשירות האינטרסים הכלכליים של חברות התקשורת (בדגש על חברות הסלולר). כך, השימועים החשאיים וללא פרוטוקולים, הם עוד "פטנט" כביכול חוקי, לספק הקלות והטבות כלכליות לחברות הסלולר המועדפות. 

פשוט מדהים ומזעזע.

איך אפשר להשלים עם דבר כזה כאוטי? 

ביצוע שימועים פיקטיביים, במיוחד בעניינים צרכניים, הוא נושא חמור ביותר הראוי ל"טיפול שורש" ואולי אף לחקירה פרלמנטרית \ ציבורית, שלא לדבר על חקירה פלילית. 

לכן, הטיפול הכושל ברגולציית עולם התקשורת בישראל והטיפול הכושל וחסר האחריות של ראשי משרד התקשורת וגופי הסמך של המשרד בתחום השמירה על האינטרסים הציבוריים וקיום החוק במדינת ישראל (בדגש על חוק התקשורת ותקנותיו), מחזקים את הצורך הדחוף בהקמת "רשות לתקשורת", רשות עצמאית, שתפעל לטובת הצרכנים ולא נגד הצרכנים ולטובת בעלי ההון וה"מקורבים לצלחת" של מקבלי ההחלטות, בניגוד מוחלט לחוק ולאחריות המוטלת על משרד ממשלתי חשוב ובעל כוח כלכלי עצום כלפי השחקנים הגדולים בשוק. 

ראוי כי בנוסף להקמת ''רשות תקשורת לאומית'', יש להקים גם ''ועדה קבועה בכנסת לענייני תקשורת''. גם בארה''ב יש ועדה בקונגרס לענייני תקשורת. לעניות דעתי, יש להוציא את נושא התקשורת מועדת הכלכלה של הכנסת, העמוסה בנושאים כלכליים מגוונים ואינה מסוגלת להתמחות בתחום התקשורת. היקף תחום התקשורת בישראל הינו מעל 20 מיליארד ש''ח והינו טכנולוגי מאד ורווי בנושאי רגולציה, המחייבים התמחות מקצועית ייחודית - גם בכנסת ובוועדותיה.