מאת: נירית וייס-בלט

14.02.13, 08:00

 

פוסט מנומק אחד, על שליטת הגברים הלבנים והדרת האפרו-אמריקאים, הלטינים והנשים מהעולם הטכנולוגי ומהעיתונות הטכנולוגית, עורר דיון ער ברשת ומחאה מצד בלוגרים טכנולוגיים שונים המעורים בתעשייה.
 
 
הדיון הנוכחי, שמסעיר את הבלוגרים הטכנולוגיים בארה"ב, החל מהפוסט And read all over שפרסםJamelle Bouie  (גם ב- The Magazine). במאמרו המנומק והמפורט הוא יצא נגד תופעה שחווה מקרוב: דומיננטיות הגברים הלבנים בעולם הטכנולוגי בכלל (בעיקר באזור סיליקון-ואלי) ובעיתונות הטכנולוגית בפרט. הוא טען, שבכל מקום בו עבר, ובעיקר כאשר עקב אחר הבלוגים הטכנולוגיים המובילים, הוא ראה תמיד את אותו הרכב אוכלוסייה- גברים לבנים. הוא גילה שיש מעט מאוד עובדי היי-טק ובלוגרים אפרו-אמריקאים ולטינים. בנוסף, ישנו גם מחסור בנשים. אומנם ישנן דוגמאות של נשים מצליחות בתעשייה ובסיקור הטכנולוגי, אך הן רק דוגמאות מעטות, שלא משנות את התמונה הרחבה יותר, שמציגה סטטיסטיקה אחרת לגמרי. ישנה הצלחה מסוימת בשילוב האסייתים בסיליקון-ואלי ובבלוגים הטכנולוגיים, אך המיעוטים האחרים פחות משתלבים.
 
לטענת Bouie, אם רוב המשתמשים בטכנולוגיה היו קבוצה דמוגרפית מובחנת בלבד (גברים לבנים), אזי היה הגיוני, שהם אלו שייכתבו על התחום, אבל הם לא הרוב. אחוזים גבוהים מאוד מצרכני הטכנולוגיה מורכבים מאפרו-אמריקאים ולטינים, אז למה קולם אינו נשמע והם אינם קובעי הטון בסיקור התחום? לדעתו הסיבה אינה נעוצה במיקום הגיאוגרפי (מיעוט אפרו-אמריקאים ולטינים באזור סיליקון-ואלי), כי בבלוגים הטכנולוגים החשובים, הממוקמים בניו-יורק סיטי (או באטלנטה ושיקגו- כולן ערים עם ריכוז גבוה של אפרו-אמריקאים והיספאנים, למשל במערכות של Engadget, The Verge, ו- Gizmodo) - אין גיוון גדול יותר.
 
נמנו מספר חסמים:
(1). הפחד מעבודה בחינם. תקופת ההתמחות באמצעי התקשורת נעשית ללא תגמול או עם תגמול נמוך מאוד. רבים מבני המיעוטים אינם יכולים "לספוג" תקופה כזו ויעדיפו עבודות אחרות. הפחד: גם אם תכתוב נהדר תקופה ארוכה- אין זה מבטיח שעתידך יהיה מבוסס ומתגמל.
(2). הרשת החברתית שלך משחקת תפקיד חשוב. כניסה למפגשים הנכונים תלוית-קשרים. מרבית עורכי הבלוגים הטכנולוגיים, כאמור גברים לבנים, יעדיפו להעסיק עובדים ממעגל הקשרים המוכר להם. הם גם ייקראו את מה שחבריהם, הדומים להם, פרסמו בבלוגים שלהם, ויגדילו את התעבורה למקומות הללו. את המעגל הסגור הזה, טוען Bouie, קשה לפרוץ.
 
רבים מתוך התעשייה בסיליקון-ואלי רואים אותה כמקום "פוסט-גזעני", "פוסט-אפלייתי", שכל הראויים יכולים להצליח, בלי כל קשר לגזעם או מגדרם. אבל המציאות עוד לא שם. הדרך לפיתרון נעוצה קודם כל בלהודות שאכן ישנה בעיה: הגישה הרווחת טוענת למריטוקרטיה (שלטון המוכשרים והמיומנים), אך מדובר במיתוס.
 
התשובה לא איחרה לבוא, ויצרה דיון סוער בטוויטר. בפוסט Doing the right things ענהJason Calacanis , כי "כל אחד יכול". סיליקון-ואלי היא אכן מריטוקרטיה וכל כותב טוב, ללא קשר למינו וצבעו והרקע הסוציו-דמוגראפי, יכול להצליח – רק אם ישקיע שעות רבות בכך, לצד עבודתו הרגילה. את הטענה המרכזית "Anyone can break into tech blogging. Anyone" גיבה בסיפור האישי שלו ובכך שלדעתו כל מי שישקיע שעתיים ביום, במשך 3 שנים, לקידום כתיבתו הטכנולוגית, יגיע לפסגה. הוא טען, שהעולם הטכנולוגי מקבל אנשים אך ורק על בסיס התפוקה שלהם. אם אתה טוב- תצליח.
 


 
 
בסיום הוא עקץ את Bouie: "לא ידעתי מה הרקע שלך, רק ידעתי שאתה בעל יכולות כתיבה נהדרות, פרסמת פוסט מנומק ומקצועי. עכשיו כשגיליתי שהנך אפרו-אמריקאי, אתה יודע איזה הבדל זה עשה? שום הבדל. אני אמשיך לעקוב אחרייך בהתבסס על יכולותייך בלבד".
 
הבלוגר הטכנולוגי המפורסם Anil Dash (הודי) ענה ל- Jason Calacanis די בזעם. ניתן לראות את כלל הוויכוחים בטוויטר בפיד המרוכז הזה. המגזין The Atlantic סיכם את הפרשה בכתבה רווית קישורים להמשך קריאה. גם בלוגר מהבלוג המוביל TechCrunch, בחר להציג, שלא הכל אוטופי: על השאלה האם כבחור אסייתי נתקל בגזענות בתעשייה הטכנולוגית, ענה בפשטות: כן (וגרר תגובות רבות). אנחנו רחוקים מהכרעה בדיון, והדעות (כפי שהצגנו) הן רבות ומגוונות, אבל עצם קיומו של הדיון - חשוב ומעניין.