בלעדי: פרק ד' בסדרה. בעקבות אישור בית המשפט העליון, נחשוף לקוראינו, מה שהנהלת משרד התקשורת התאמצה כל כך להסתיר (שמי שמנהל את משרד התקשורת זו הלשכה המשפטית, ולא השר והמנכ"ל). נחשוף בפרק זה כיצד הטיפול הרשלני במסמכים הביאו לחשיפת התחמונים של היועצת המשפטית ולהטחת האשמות במבקר המשרד ובעוזר הבכיר למנכ"ל, האשמות בלתי מבוססות לחלוטין.
מאת: אבי וייס, 29.3.14, 20:00

מי, שקרא את פרק א', פרק ב' ופרק ג', בסדרת החחשיפות, לא יהיה מופתע כאן בפרק ד', כשנרים את המסך כיצד עובדת הרגולציה של עולם התקשורת המטפלת בשווקים של מיליארדי ש"ח בשנה. 2 הפרקים האחרונים בסדרה (פרק ד' הזה הוא הפרק לפני אחרון), הם שיאו של המסמך המרתק, שנחשף לציבור באישור בית המשפט העליון, שנענה לבקשתי. 

בפרק ד' אותו ניתן להוריד מכאן, נחשפות סוגיות חדשות ומטרידות, שאציג אותן כאן בהמשך בתמצית. מי שיקרא את הפרק הזה בעיון, יחשוב שמדובר בפרק המשעמם ביותר בסדרה. יש בו טענות רבות המתפתלות על פני עמודים רבים, על סוגיות משעממות של תיוק מסמכים, תאריכי מסמכים, בדיקות מדגמיות של מסמכים וכיו"ב. מה מסעיר בזה?

האמת היא, שפרק זה (והפרק הבא, שיפורסם בהמשך השבוע הקרוב) הוא "הטריגר", שהביא לסיום כהונתה של היועצת המשפטית של משרד התקשורת. בפרק זה, למעשה היועצת טוענת לכל אורך הביקורת, בסעיפים השונים, שמבקר המשרד משקר ו\או טועה (וגם יש טענה כזו כלפי היועץ הבכיר למנכ"ל). הבעיה: אם בפרקי הסדרה הקודמים אפשר היה להתרשם, שאולי יש ממש בטענותיה של היועצת המשפטית, בפרק הזה "נופל המסווה" מעל טענותיה.

היועצת המשפטית (עו"ד נגה רובינשטיין, בתמונה), שכחה או לא ידעה, שלמסמכים יש תאריך נסתר המוטבע עליהם בעת יצירתם, תאריך ושעה הנלקחים מהמחשב \ שרת בו הם נוצרו, ואין לכותב \ יוצר המסמך שליטה על כך (אפשר לשנות תאריכים, אבל זה לא קל). בנוסף, היא כנראה לא ידעה או שכחה, ש"מדגם" זה דבר מייצג בבדיקות, של כל דבר, גם של מסמכים. כך, היא נפלה בפח של סבך התחמונים של עצמה, כי המבקר עשה את עבודתו כראוי, בדק מדגמי מסמכים לפי תורות המדגמים ובדק את התאריכים של מועד יצירת כל מסמך, תאריך המוטבע בו. העובדות היו לו ברורות כשמש, כי הן מתועדות. 

בקצרה: נחשף כאן ש"לשקר" אין פשוט רגליים. הוא מתגלה בסוף של כל תחמון. להאשים את המבקר הפנימי (אלון זולר) בשקרים ו\או טעויות בהבנה, זה היה קצת יותר מדי מהכיוון של עו"ד נגה רובינשטיין. היא, ביחד עם "חבורת הפרקליטים", כפי שתיארנו אותם בפרק ב', חבורה שהייתה בטוחה ש"השמש עולה מהראש שלהם", נפלו בפח התחמונים של עצמם. הטעויות התגלו ברבים ונחשפו שחור על גבי לבן, מסמך אחרי מסמך. המבקר של המשרד הוא לא "ילד קטן", שאפשר לטעון שהוא משקר, מסלף, טועה, לא מבין ושאפשר להרתיע אותו באיומים. 

פרק ד' של הסדרה (להורדה מכאן) מכיל בקצרה את הסוגיות הבאות:
א. הלשכה המשפטית לא יכולה לעבוד ללא תיעוד מסודר וללא גיבוי מסמכים מסודר בעבודתה מול השר, הנהלת המשרד וגורמי החקיקה השונים, ללא מסמכים מסודרים ומעקב מסמכים, או בכלל, מה שלא נמצא.

ב. כל נושא התיוק וניהול המסמכים מכל סוג (כולל דוא"ל ופקסים) בלשכה המשפטית הוא כאוס אחד גדול. הענין הזה לא תוקן עד היום. לכן, חברת בזק (בגיבוי השב"כ וצה"ל, כמפורט כאן) צודקים בהחלט בכך, שהם מסרבים להעביר מסמכים רגישים ומסווגים למשרד התקשורת. כשיש כאוס בניהול מסמכים, כל פקיד זוטר כבכיר, יכול לקחת מסמכים סודיים של חברה א' ולהעביר אותם היישר למתחרים, או לכל אחד, בלי שאיש ירגיש בכך. זאת, כי המסמכים לא נרשמים, לא מתוייקים כנדרש ואין אחריהם כל מעקב. כפי שציינתי לא אחת בעבר, יש מספיק "חפרפרות" העושות זאת. זה לא דבר שמגיע מדמיוני. 

ג. "חוק חופש המידע" הפך לבדיחה עצובה בלשכה המשפטית, שלא ביצעה את הוראות החוק במשך שנים ועד עצם היום הזה. על העניין הזה (של הצפצוף על "חוק חופש המידע") כתבתי עשרות מאמרי חשיפה, כך שאין צורך להרחיב בסוגיה חמורה זו, מעבר למה שכתב המבקר בצורה ברורה וחדה כתער. 

האמיצים, הצנועים והישרים
סדרת החשיפות, שאנו מביאים לקוראים, לא הייתה יכולה לצאת לפועל בלי כמה אנשים, צנועים, ישרים, נחבאים אל הכלים, חדורי אמונה בצדקת הדרך ובצורך בטוהר מידות בשירות הציבורי. הם ראויים, לעניות דעתי, ללא כל ספק, לצל"ש ציבורי על התנהלותם, ובכך שלא פחדו מ"קליקת הפרקליטים", שניסתה לתחמן ולטייח כל פאשלה ולהעלים את האמת מהציבור. הצל"ש והתודות מגיעים בראש וראשונה לשני האנשים הבאים:

א. אלון זולר. מבקר משרד התקשורת. זולר, בן 46, הוא מוסמך למדעים בחקר ביצועים והחלטות מאוניברסיטת תל אביב ובעל תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול מהטכניון. הוא השתחרר מצה"ל לאחר 25 שנה ובתפקידו האחרון שימש מבקר הפנים של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה.

ב. סיני ליבל. קצין בכיר בצה"ל (אלוף משנה במיל.), מושבניק (מושב ישרש) המתנדב, בין היתר, למשימות לביטחון המדינה, ושאר מעשים טובים. סיני ליבל חדור אמונה בצורך בטיהור המנגנון הציבורי מאנשים לא ישרים העובדים בניגוד לאינטרסים של הציבור הממן את משכורתם. אגב, פרשה חמורה נוספת הקשורה בעו"ד נגה רובינשטיין וב"קליקת הפרקליטים", תיחשף לציבור, כשבית המשפט העליון יפסוק את דברו בבג"ץ (בג"ץ 5011/13), המופנה ע"י סיני ליבל כנגד "קליקת הפרקליטים" הזו, שרומסת לדעתו את סדרי החוק במדינת ישראל ברגל גסה.

בעל תפקיד נוסף, ישר דרך אף הוא, שמילא תפקיד אולי שולי, אבל מאוד מעניין וחשוב, בסוגיות הנדונות בסדרה זו, הוא עו"ד ומהנדס במשרד התקשורת, סמנכ"ל בכיר להנדסה ורישוי, חיים גרון,

חיים גרון בסה"כ ביקש לעיין בדו"ח המבקר ולקיים עליו דיון, כפי שנדרש בחוק, אך נתקל בהתנגדות נחרצת מצד המנכ"ל והיועצת המשפטית. כשהוא פנה לבג"ץ, כדי שהחוק יקויים כלשונו במשרד התקשורת, הבג"ץ דחה אותו, כי "חבורת הפרקליטים" דיווחה לבג"ץ שהוא קיבל את הדו"ח לידיו וקוים דיון בו, מה שלא היה לו אחיזה בשום מציאות. חשפנו את הפרשה החמורה ביותר הזו, של הטעיית הבג"ץ, בזמן אמת (כאן).

אני סבור, שטוב תעשה הפרקליטות אם תפנה כעת לבג"ץ ותבקש דיון חוזר בעתירה זו של חיים גרון, משום שכעת ברור לכל, שההחלטה הקודמת של בית המשפט העליון התבססה על דיווח לא מדויק לבית המשפט, בלשון המעטה. כ"כ, מומלץ למשטרה לפתוח בחקירה, מי היה מעורב בתהליך של הטעיית הבג"ץ לכאורה, ומי יזם את המהלך ונתן לו גיבוי. 

יצויין, שביקשנו את התגובה של הנהלת משרד התקשורת וגם של עו"ד נגה רובינשטיין לדו"ח שנחשף כעת, ולא הצלחנו לקבל איזה מענה. ככל שיתקבל מענה, נפרסם אותו. 

שורה תחתונה: כל מה שאני טוען מזה שנים כנגד ההתנהלות הכאוטית של משרד התקשורת, מוצא את הביסוס העובדתי והמתועד להפליא בדו"ח עב כרס ואמיץ זה. לא פלא, שניסו להסתיר אותו מפני ומפני הציבור, במשך זמן רב. 

 פרק ההמשך והאחרון (חמור לא פחות ממה שחשפתי עד כה), יבוא בקרוב.