ריאיון עם שמילה מימון חושף את תפיסת העולם המשובשת שלו ושל משרד התקשורת, שפועל בניגוד לחוק, לתקנות ולהנחיות של המשרד עצמו, בכל הקשור לחילוקי דעות בין חברות התקשורת. בנוסף, קריאה דחופה של סיני ליבל לחקור "חשד לפגיעה בטוהר המידות והפרת אמונים" מצד צמרת משרד התקשורת. 
מאת: אבי וייס, 12.2.17, 07:00

בריאיון נדיר, שערך גלובס (כאן) עם סמנכ"ל בכיר לפיקוח ואכיפה של משרד התקשורת (כיום גם משנה למנכ"ל) - שמילה מימון (בתמונה משמאל), נחשפה היישר מפיו תפיסת עולמו וממנה ניתן להבין למה הכל אצלו הולך הפוך, ולמה משרד התקשורת הישראלי "לא סופר את הציבור ממטר".

שמילה מימון לא עובד לבד, ולולא "רוח המפקד" (כלומר: "רוח הספינים" של מנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר) והגיבוי לו הוא זוכה מצד "קליקת הפרקליטים" (כשסעיף אחד חדש מפורט בהמשך הכתבה, בחשיפת פנייתו של סיני ליבל לשר התקשורת), זה לא היה יכול להתקיים, כל כך הרבה זמן. 

הראיון בגלובס מורכב כולו מקביעות ואמרות של שמילה מימון, שקל להוכיח, שהן או ספין מוחלט או דימיון יצירתי ו"ישראבלוף" מוחלט. כאן אני מעוניין לנתח משפט אחד חשוב ביותר ומרכזי בדבריו, שמובא כאן במלואו בתצלום:
 

מה שנאמר כאן ע"י שמילה מימון הוא כזה: פניתי לסלקום ולפרטנר כדי לראות מה הבעיה הכי חשובה שלהם ב"שוק הסיטונאי", הם אמרו לי, שזו בעיית "פריסת סיבים בשכונות" ואז בחרתי בנושא הזה וטיפלתי בו במלא כוחי ואנשי ו"הוצאנו החלטות", כי זה "הכי חשוב לא להיות תקועים, לבחור ולטפל בנושאים שיביאו שינוי".

מייד צצות כאן כמה שאלות ותהיות מאוד חמורות:

• מה פתאום ולפי איזה סמכות, חוק, נוהל או תקנה, שמילה מימון פונה לשתי חברות הסלולר הגדולות ומחליט לפתור להן בעיות?
• ממתי זה תפקידו של סמנכ"ל פיקוח ואכיפה במשרד התקשורת, לפתור קשיים (כל קושי) של חברות תקשורת גדולות מול בזק "בשוק הסיטונאי"?
• ובכלל: איך פנייה של סלקום ב-2015 לשמילה מימון לאפשר לה לפרוס סיבים לאנטנות הסלולר שלה, הפכה לפתע "פריסת סיבים בשכונות"? הרי רק לאחרונה פרטנר הצטרפה לתלונות של סלקום ואז נולד "הישראבלוף", שזו "פריסה לשכונות" ולבתים ולא לאנטנות הסלולר (מה שמתבצע בפועל). פרטנר למדה מסלקום וגולן טלקום ש"הפשע משתלם" והשיקה שירות סיבים לשכונה אחת בלי רישיון וכשראתה שזה עבר בסדר (כלומר, זה לא מזיז בכלל לשמילה מימון, כשנעברת עבירה של 3 שנות מאסר), המשיכה בשיטה הזו הלאה, גם לסלולר. 

הבעיה הכי חמורה: מדובר בסטייה מאוד קשה ובלתי הגיונית של סמנכ"ל פיקוח ואכיפה במשרד התקשורת, מביצוע תפקידיו וחובותיו כלפי הציבור והחוק. סמנכ"ל פיקוח ואכיפה במשרד התקשורת זה תפקיד מאוד ברור ומוגדר, שיש לו מטלות מאוד ברורות, חד משמעיות שמוגדרות היטב בחקיקה:

• מפורט בהגדרות של חובות ומטלות בחוקי התקשורת שונים, ובמרכזם: 1) חוק התקשורת (המון סעיפי חוק), 2) פקודת הטלגרף האלחוטי וכל התקנות הנלוות (המון סעיפים) ו-3) החל מסוף 2016 גם בחוק הפצת שידורים באמצעות תחנות שידור ספרתיות (מה שמכונה "עידן +") (המון סעיפים). 
• הגדרות מאוד מפורטות של הגדרת תפקיד, חובות ומטלות, המפורטות בתקנות הבזק (הפיקוח על פעולותיו של בעל רשיון). כל 9 העמודים של התקנות הללו מכילים עשרות אם לא מאות מטלות וחובות של יחידת הפיקוח של משרד התקשורת והעומד בראשה.

אם נסכם בקצרה את כל המטלות בכל החוקים והתקנות, סמנכ"ל פיקוח ואכיפה אמור לעסוק בפיקוח ואכיפה. הוא מעין "משטרה" של משרד התקשורת. לכן, ניתנו לו ולאנשיו סמכויות רחבות (כולל סמכויות חקירה, תפיסה והחרמה וכיו"ב). היחידה הזו אמורה לבצע חקירות ובקרות שוטפות ופתע בחברות התקשורת  לגלות ולחשוף הפרות של החוק, התקנות ותנאי הרישיון מצד חברות התקשורת. 

למי שיצלול ויקרא את כל הכתוב בחוקים ובתקנות, לא ימצא אפילו סעיף אחד המגדיר, שתפקידו של סמנכ"ל פיקוח ואכיפה הוא למצוא פתרונות לבעיות הכלכליות או הטכנולוגיות (או אחרות), של חברות התקשורת הגדולות.

כך, בכלל שנותיו כסמנכ"ל פיוקוח ואכיפה, שמילה מימון או מי מאנשיו מעולם לא ביצע איזה "בקרת פתע" או לא פתע, במי מחברות התקשורת. מעולם הוא לא נפגש עם צרכנים ונציגי צרכנים מוסמכים, כדי לנסות לפתור בעיות של הצרכנים מול חברות התקשורת (כי זה בדיוק תפקידו), מעולם לא נפגש עם חברות התקשורת הקטנות כדי לשמוע על הבעיות שלהן, הוא גם מעולם לא בדק ברצינות תלונות של צרכנים כנגד הפרות החוק והרישיון של חברות התקשורת.

לעומת זאת, שמילה מימון (כדבריו הוא במו פיו), טיפל מאוד ברצינות, כך הוא מעיד על עצמו, בתלונה של סלקום (ואח"כ גם של פרטנר), כנגד בזק, בעניין מה שמכונה אצלו: "פריסת סיבים בשכונות".

אם לא די בכך, שאין לסמנכ"ל פיקוח ואכיפה כל סמכות בתחום, שהחליט לעסוק בו כנושא מרכזי בעשייה שלו, הנושא הזה דווקא מוגדר היטב איך ומי צריך לטפל בו, וזה לא סמנכ"ל פיקוח ואכיפה. 

הטיפול בחילוקי דיעות על פריסת תשתיות של ספק תקשורת אחד בתוך התשתיות של ספק אחר (במקרה שלנו כאן, סלקום ופרטנר בתשתיות של בזק), מוגדר היטב ובלשון, שאינה משתמעת לשתי פנים, ומזה שנים רבות:

• בחוק התקשורת סעיף 5 מוגדר, שהשר (והשר בלבד) יכריע בחילוקי דעות בעניינים הללו. אין לזה שום קשר ואפילו לא עקיף לסמנכ"ל פיקוח ואכיפה (אולי יהיה לזה קשר למנכ"ל, אם השר יאציל זמנית מסמכותו זו - אליו, וגם זה בספק ובמקרים ממש יוצאי דופן). 
• אם בכל זאת חברת תקשורת אחת פונה למשרד התקשורת בתלונות נגד חברת תקשורת אחרת, מהלכי הטיפול בתלונות הללו הוגדרו היטב ב-3 נוהלים שונים של משרד התקשורת (כאן, כאן וכאן). שום דבר ממה שיש בנוהלי משרד התקשורת עצמו, לא יושם במקרה המנותח כאן. פשוט התעלמות מוחלטת מהנהלים של המשרד עצמו. 
• יתרה מכך, ב"תיק שירות סיטונאי שימוש בתשתיות פיזיות"  ו"תיק שירות סיטונאי פירוק למקטעים... - SLU" כתוב בדיוק איך מטפלים בחילוקי דעות בין מפעילי התקשורת לבזק במסגרת מה שמכונה "שוק סיטונאי", ושני הסעיפים מובאים בתצלומים משני "תיקי השירות" כאן למטה, והם זהים לחלוטין (מפנים לסעיף 5 בחוק), כמופיע שחור על גבי לבן בשני המסמכים המחייבים הללו:

כלומר: שמילה מימון החליט, שהוא יקבע לעצמו במה הוא יעסוק, הוא החוק, הוא התקנות והוא הכל, והוא יעבוד יומם ולילה כדי לפתור לסלקום את הבעיות שלה מול בזק, בפריסת סיבים לאנטנות של סלקום, מה שמכונה על ידו - "פריסה לשכונות".

לא ששמילה מימון לא ידע מכל מה שכתוב בסעיפים הרבים, שהבאתי לעיל. הוא ידע היטב, אבל זה פשוט לא עניין אותו. הוא "מעל לחוק". הוא התגלמות החוק.

העובדה היא, שרק לאחרונה, בעניין סכסוך המשך בין סלקום לבזק בעניין "רציפות כבל הסיבים", התקבלה החלטה של המנכ"ל (שלמה פילבר) בהסמכת שר התקשורת (שלא צורפה להחלטה), עם ניסיון לפעול לפי החוק (כאן). 

שמילה מימון לא הסתפק בכך, שהקדיש את רוב זמנו וזמן עובדיו לסייע לסלקום (וגם קצת לפרטנר) מול בזק, הוא עודד את שתי החברות הללו לפנות לאוצר, למשרד המשפטים ולוועדת הכלכלה של הכנסת, כדי "לבלבל להם את המוח" כדי לקדם חקיקה מוטעית (שמזמן בוטלה באירופה), שתכפה על בזק ליישם את מה שהוא רוצה. כלומר: לאכוף את דעתו השגויה על בזק, דרך חקיקה בכנסת. התרגיל הזה הצליח לו וכך נולד התיקון לחוק התקשורת (במסגרת חוק ההסדרים למשק ל-2017-18), בניגוד מוחלט לעמדת מנכ"ל משרד התקשורת (ולעמדת השר צחי הנגבי, שנתן גיבוי למנכ"ל). החוק עבר פחות או יותר כמו ששמילה מימון רצה, לאור מה שסלקום ביקשה ממנו. 

כלומר: לא רק שמדובר במהלך, שלא מבוסס על שום חוק, התרגילים של שמילה מימון הובילו את המנכ"ל שלמה פילבר לשנות את דעתו ולצאת אף הוא נגד בזק, ברגע ששלמה פילבר היה זקוק לספין, כדי להראות, שהוא "לא בכיס של בזק", עקב "ההתקפות" עליו בעניין מכתבו לבזק בנושא "הורדת ההפרדה התאגידית".

כך, שמילה מימון, שלא מהסס "להחליף צד" ולהפריח ספינים לפי הצרכים של עצמו, הוביל במו ידיו לקריסת מודל "השוק הסיטונאי" בישראל, הוביל להגדלת רווחי בזק, ותקע את התפתחות שוק התקשורת הקווית (ובעקיפין גם הסלולרית) בישראל, לשנים רבות 

כל זה לא היה יכול להתקיים, לולא שמילה מימון והצפצוף שלו (ובעקבותיו רוב חברות התקשורת) על כל חוק, מקבל גיבוי מוחלט להפקרות מ"קליקת הפרקליטים".

זה מוביל אותנו היישר למסמך הבא, ששלח האזרח סיני ליבל (בתמונה משמאל) לשר ולמבקר משרד התקשורת, עם כמה מסמכים התומכים בתלונתו (בעקבות זכייתו בשתי תביעות נגד חברות סלולר מפרות חוק: סלקום והוט מובייל. בקצרה: סיני ליבל מבצע בפועל ובהתנדבות ועל חשבון כיסו וזמנו, את שלל התפקידים של שמילה מימון..., שעסוק "עד מעל לראש" בעזרה לסלקום ב"פריסת סיבים לשכונות") [ציטוט הפנייה]:

"משרד התקשורת - תלונה על חשד לפגיעה בטוהר המידות והפרת אמונים
תלונה כנגד הלשכה המשפטית במשרד התקשורת בעקבות פסק דין קוטבי לעמדתו הכתובה (במחובר) של סנגורי סלקום (הלשכה המשפטית) בהליך שבו משרד התקשורת היה הנתבע הנוסף.
 
להלן עובדות המהוות בסיס לתלונה לחשד להפרת אמונים של היועצת המשפטית של משרד התקשורת 
 
הפרשה הינה הדרישה ממנויי חברת סלקום להגיע למרכז שירות כדי להחזיר קרטון סים ישן של מנוי שנטש ( כשמשרד התקשורת שיידע על העוולה כפה על סלקום שתאפשר להחזירו בדואר רשום - כאילו אין תור בדואר...או עוגמת נפש בהחזרת סים שהולך לזבל בדואר רשום)
 
א. תבעתי את סלקום בגין נזק של 100 ש"ח בגין זה שחייבה אותי להחזיר סים. 
 
ב. משרד התקשורת טען בכתב הההגנה (במחובר) כי סלקום לא הפרה את רישיונה ויש לחייב אותי בהוצאות משפט. 
 
ג. בית המשפט החליט להתעלם מעמדת משרד התקשורת ופסק לי הוצאות לדוגמא.  3500 ש״ח בגין נזק של 100 ש״ח (הטרחה להגיע למרכז שירות) 
 
יצוין כי השופט הבהיר בדיון כי תביעה קטנה אינה תביעה ייצוגית ולכן אינו יכול להרחיב חזית, אך ינסח את פסק הדין כך שתהיה ברורה הסוגיה הצרכנית - חרף העובדה שהפשרה היא ללא הודאה בטענות. 

אגב נציגת סלקום הבהירה בדיון, כי המטרה של החזרת הסים הייתה כדי לעכב מנוי נוטש ולאפשר לשכנע אותו לבטל את הנטישה.
 
נכון וצודק כי כבוד השר והמבקר הפנימי יידרשו לשאלה מדוע הלשכה המשפטית נוקטת עמדה מפוברקת כנגד תובע שחושף עוולה של חברת סלולר -
 
כאשר ברור לכל סטודנט שנה א' במשפטים כי סעיף 54 ברישיון חברות הסלולר מחייב אותן לרשום את התעריף עבור הנפקת סים (מוגדר כשירות רט״ן בסעיף 74 ברישיון) בדף הראשון (עיקרי התוכנית) בהסכם ההתקשרות - ואין מחלוקת לעובדה כי התנייה הופיע רק בעמוד השני. 
בשים לב שבמקרה זהה הוטל על סלקום עיצום כספי של 1.5 מיליון ש"ח שבעניינו נדחתה בינואר 2017 עתירה מנהלית של סלקום. 
 
נכון , צודק, וראוי כי ינתן מענה מנומק מטעם כבוד השר לתלונה מנומקת ובה ראיות לכאורה לחשד להפרת אמונים בלשכה המשפטית. 

בשים לב שביום 16.1.2017 הודיע משרד התקשורת כי הדרישה להחזרת סים תבוטל - וזאת מבלי שנעשה שימוע בעניין ( לסוגיה אין זכר במסמכי השימוע באתר משרד התקשורת) - ברם ההחלטה היא כי התנייה תבוטל תכנס לתוקף רק במרץ 2017 ורק לגבי המנויים החדשים. 
 
נכון צודק וראוי כי מקרה עו״ד נגה רובינשטיין (קודמתה של עו״ד דנה נויפלד ועו״ד ברוריה מנדלסון) שאין מחלוקת כי קיבלה הצעה להיות שותפה במשרד של עו״ד אלי זוהר בזמן כהונתה, חרף העובדה כי עורכי דין מהמשרד ייצגו את פורום חברות הסלולר מולה, שלושה חודשים עובר להצעת העבודה שנתנה בזמן כהונתה (ראה בג״ץ 970/12 והנימוקים לדחייתו - די בדיווח שדיווחה (אגב בשיהוי של חודש) להצדיק את מה שבעיני הצעה וקבלת שוחד ...) 
 בכבוד רב
סיני ליבל "

פניתי בדחיפות ביום 7.2.17 להנהלת משרד התקשורת בשאלה הבאה: 
"מה תגובת משרד התקשורת למכתב של סיני ליבל?".

לא הצלחתי לקבל תגובה, לא שלא ניסיתי. ככל שאקבל תגובה, אעדכן בהתאם. 

שורה תחתונה: חברות התקשורת מגישות בג"צים בקצב נגד משרד התקשורת, כי הן איבדו אמון בו (כמנותח כאן). הצרכנים מפסיקים לשלוח תלונות נגד עוולות של חברות התקשורת למשרד התקשורת (ובמקום זאת התלונות נשלחות לארגוני הצרכנים או לחברות עצמן), כי הציבור איבד את האמון במשרד התקשורת, לאור שיטת "גריסת התלונות", שהמציא שמילה מימון. 

כל זאת מתרחש, בשעה שהיחידה הגדולה (יחסית) של שמילה מימון הייתה עסוקה בכל זמנה ומשאביה בסיוע לסלקום (ואולי גם לפרטנר) נגד בזק, במקום לסייע לציבור הצרכנים, לקדם את רגולציית התקשורת ולמלא את חובותיה כמוגדר בחוק, בתקנות ובנהלים. 

אין בשום מדינה בעולם "הגנת ינוקא" (כמו שיצר שמילה מימון במו ידיו, כמתואר על ידו בבהירות בראיון בגלובס), על חברות תקשורת ענקיות ובעלות תשתיות מגוונות דוגמת סלקום, שנמצאת בשוק התקשורת הישראלי מזה 23 שנה. לא פלא שישראל הידרדרה לתחתית הרשימה של הפס הרחב בעולם. כל עם ישראל משלם על המחדל הזה ובזק "חוגגת" ותמשיך "לחגוג", בגלל ההפקרות הרגולטורית והפיגור הרגולטורי שיש בישראל. 

"השוק הסיטונאי" נבנה באירופה רק כדי לסייע בתחרות לחברות קטנות, צעירות, זריזות וחסרות תשתיות. לא בשביל חברות ענק ותיקות, בעלות תשתיות ואיטיות, דוגמת סלקום ופרטנר. 

כך, כולנו נתקענו מאחור בשוק הקווי, בגלל רגולציה שגויה, עקומה ובלתי חוקית, שנועדה לספק את הרצון של סלקום ופרטנר לחסוך בהוצאות על הפריסה, שהן צריכות להשקיע, כדי להתחבר לאנטנות שלהן ולהתחבר ללקוחות שלהן.