מאת: אבי וייס

11.02.2013, 12:00

 

עוד מיזם MVNO יצא לדרך. שמו: "טל רב תקשורת סלולרית". הוא מצטרף לרישיון, שניתן אך לאחרונה ל"עזי תקשורת" (טלזר-019) ולשלל ספקי ה- MVNO הקיימים, שנאבקים לשרוד בתחרות העזה שיש בשוק הסלולר. מה הסיכויים של המיזם החדש להצליח? 
 
משרד התקשורת פרסם ב - 7.2.13 הודעה על מתן רישיון MVNO לחברת "טל רב תקשורת סלולרית". בהיעדר אתר אינטרנט לחברה, עפ"י אתר הדירקטורים של החברות בישראל, הדירקטורים הם אבי טייטלמן ועמוס לסקר. אבי טייטלמן היה בעברו איש משרד התקשורת, ניהל מיזם שלא יצא לפועל לחיבור הרשות הפלסטינית לירדן בסיב אופטי, ושימש לאחרונה כיועץ לרשות החשמל. עמוס לסקר היה מנכ"ל MED-1 וכיהן כמנכ"ל חברת החשמל. הוא זה שקידם את מיזם הסיבים של חח"י. בחברה קשור גם רמי בלניקוב, שהיה מנכ"ל קווי זהב, HOT ואח"כ ממונה על התקציבים באוצר ולאחרונה ניסה (וחזר בו) להתמודד במכרז מיזם הסיבים של חברת החשמל.
 
חברת ה- MVNO החדשה אמורה להתמקד במגזר הערבי, שצרכיו שונים מהמגזר היהודי. על החברה לחתום "הסכם אירוח" עם אחת מהחברות הסלולריות בעלות התשתיות, והיא החלה במגעים עם כמה מהן, לאחר קבלת הרישיון.
 
קצת תמוה, שחברה שהיעד שלה הוא המגזר הערבי אינה כוללת יזמים מהמגזר הערבי. במגזר הערבי יש מספיק יזמים ובעלי הון, שהיו יכולים ליזום הקמת חברה כזו. אם הם לא עשו כך, כנראה שלא מצאו בסיס כלכלי ליוזמה כזו.  בנוסף, כלל לא ברור שיש "שוק פנוי" במגזר הערבי הממתין לעוד MVNO.
 
בשוק תחרותי, שבו ספק התקשורת מוכר דקות ללקוחות הפרטיים במחיר יותר נמוך מהמחיר שהוא מוכר אותן דקות לספק ה- MVNO, אין כל מודל כלכלי, שלפיו ספק ה- MVNO לא יפשוט את הרגל במסלול די ברור.
 
אז למה יש ספקי MVNO בישראל?
 
הצלחה כ- MVNO בישראל אפשרית בכמה חלופות:
א. לספק שירותי VoBoC (או VoC). בשירות שכזה אין צורך לרכוש דקות (או מסרונים) מהספק הסלולרי עליו "רוכבים", שכן כל השירות נעשה על הפס הרחב (האינטרנט) של הספק. בכל מדינות העולם, מדובר במודל די מוצלח. שכן, מחיר הדקות והמסרונים הוא אפסי, בגלל השימוש בטכנולוגיות VoIP. אופציה זו "חוסלה" ע"י משרד התקשורת הישראלי (די ברור למה), כשקבע שהרגולציה על שירותי תקשורת על הפס הרחב הסלולרי היא רגולציה של  שירות קווי עם רגולציה קווית (ולא סלולרית).
 
לכן, ספקים שרצו לתת שירות בגישה זו לא יצאו לדרך (דוגמת סיפמי ופרי טלקום). אגב, גישה זו מאפשרת לספקיות התקשורת הקוויות (בזק, הוט וספקי ה- ISP), לספק שירותי סלולר מתחרים ב- MVNO בעלות אפס, ע"י שימוש בתוכנת SIP/VoIP שהמשתמשים יטענו על מכשיר הסלולר שלהם עם המספר הקווי שלהם. הפתרון הזה כבר קיים בשוק, למשל במוצר Bphone של בזק.
 
ב. לספק שירותי תקשורת כ- Reseller (מפיץ) של ספק הסלולר הוותיק. חוקית, אי אפשר להיות Reseller בישראל, כי החוק הישראלי דורש, שלספק ה- MVNO יהיה "מתג תקשורת" אחד לפחות משל עצמו. אולם, המודל הזה בכל זאת יצא לדרך (למשל בשירות של רמי לוי תקשורת). ברור לחלוטין, שאם ספק תקשורת וירטואלי כמו רמי לוי תקשורת רוכש דקות שיחה מהרשת, שעליה הוא רוכב (במקרה זה, פלאפון), במחיר גבוה יותר מהמחיר, שלקוחות פרטיים יכולים לקבל אצל אותו ספק או אצל ספקים מתחרים, אין כל יתרון ל- MVNO ואין כל בסיס כלכלי לקיומו לאורך זמן.
 
ג. לספק שירותים לאוכלוסיות נישה, שנזנחו ע"י ספקי הסלולר הקיימים. זה נפוץ בעולם, למשל: בארה"ב יש ספקי MVNO מצליחים המכוונים עצמם לקהילה ההיספאנית, שמעוניינת בעיקר לשוחח עם בני המשפחה במרכז ודרום אמריקה, בעיקר במקסיקו. בישראל, אין פלח שוק שנזנח ע"י חברות הסלולר (גם לא המגזר הערבי או המגזר החרדי). כך, שסיכויי ההצלחה כאן הם לא גבוהים.
 
ד. המודל המצליח (יחסית): שילוב של שירותי MVNO עם שירות קמעונאי ויצירת חבילות המשלבות רכישת מוצרים בחנויות פיזיות עם שירותי סלולר. יש כאן "סבסוד צולב" בין שירותים, מה שמבטיח "נאמנות לקוחות" לאורך זמן. דוגמאות בולטות: אלון סלולר (YouPhone) והום סלולר. ב"אלון סלולר" השילוב בין הרכישות בחנויות (במסגרת מועדון You) לבין עלות שירותי הסלולר הוא מאוד הדוק. במדינות רבות בעולם, השילוב בין רשתות קמעונאיות ושירותי סלולר במתכונת MVNO הוא מודל די מצליח.
 
שורה תחתונה: היוזמות החדשות בתחום ה- MVNO חסרות בסיס כלכלי מוצק והן תיתקלנה בקשיים למימוש הרצון לתפוס נתחי שוק, שנובע מקבלת רישיון ה- MVNO. השוק הולך לכיוון של Triple & Quadruple Play (ספק תקשורת המספק את כל שירותי התקשורת ללקוח הסופי). בכיוון ההתפתחות הזה, אין מקום לספק MVNO, שמספק רק שירות סלולר וירטואלי ומכוון לאוכלוסייה נישתית.