התשובה הברורה: לא. כי קודם לכל לא צריך שר התקשורת, יש להקים "רשות לתקשורת" עצמאית ומקצועית. אך בלי תלות מי ירכיב את הממשלה הבאה, אפשר לקבוע בוודאות, שגם השר הנוכחי (דודי אמסלם), בדיוק כמנו קודמו, נכשל כישלון מחפיר. שר התקשורת הבא לא יצליח, כנראה, לתקן את המצב! למה? כי יש כאן משרד ממשלתי, שאין בו שיטת עבודה, קוד אתי ונהלי שימוע, ואין מדען ראשי ומנהלים עם ניסיון עסקי ו\או ניסיון רגולטורי, כאשר כל ההחלטות מתקבלות בו לפי אינטרסים צרים של "בעלי עניין" ונגד האינטרסים של הציבור, צרכני התקשורת, החוקים והתקנות.
רוב אם לא כל ההחלטות מתקבלות ע"י פקידים זוטרים בגישת ה-Deep State, ללא כל שליטה של מדיניות ממשלתית, חוק, רישיונות, או תקנות. לכן, שום שר לא יוכל להציל את שוק התקשורת. הוא יוכל רק ליצור עוד נזקים, בפופוליזם וספינים אין סופיים. 
פרק רביעי בסדרת כתבות, שחושפת את "שלטון הצללים" במשרד התקשורת, שעובד בהתנדבות בשירות חברות הסלולר, כדי לטרפד הטבות צרכניות עבור הציבור. 
מאת: אבי וייס, 22.9.19, 13:46

בתקופה הקצרה יחסית ,שח"כ דודי אמסלם (בתמונה משמאל) הוא שר תקשורת, ספרתי וחשפתי לא פחות מ-41 שערוריות תוך חודש וחצי (!) בתחומים הסלולרי, הקווי והסיבים, באחריותו של השר הטרי (יחסית) דודי אמסלם, שיא עולמי חדש. בקרוב אחשוף עוד כ-10 שערוריות, שנעשו תחת חסותו והנהגתו.

כך, שבכל בקדנציה הקצרה הזו שלו, שהחלה ב-1.7.19, דודי אמסלם צבר, על פי הספירה שלי, לא פחות מ-51 שערוריות, החלטות כושלות וכשלונות בתחומי האחריות שלו - שיא עולמי לשר, שיא, שיכול להירשם בספר השיאים של גינס. הוא צבר בחודשיים, יותר כשלונות ממה שקודמו בתפקיד זה - איוב קרא, צבר במשך יותר משנתיים (28.5.17 עד 26.7.19). 

במאמר הקודם בסדרת המאמרים על תופעת ה-Deep State ("שלטון הפקידים") במשרד התקשורת הישראלי, שפורסם תחת הכותרת "האם נוכל לנחש אם שר התקשורת הבא יצליח להציל את שוק התקשורת?", חזיתי בברור, ששר התקשורת הבא אחרי איוב קרא, ייכשל אף הוא, והסברתי באריכות למה. אולם, הנפילה עם דודי אמסלם הייתה יותר עמוקה ומהירה ממה שחזיתי. כזו נפילה מהירה לתהום לא היתה מעולם במשרד התקשורת הישראלי. 

במאמר שקדם לו: "האתגר של שר התקשורת הבא - לא צריך שר תקשורת!" הצגתי את המצב הקיים והעגום של שוק התקשורת הישראלי ונתתי רק 2 עצות לשר התקשורת הבא (כל מי שלא יהיה, כי לנחש מי ירכיב ממשלה ומי יהיה שר התקשורת הבא - אין לי יכולת נבואית כזו).

העצה הראשונה הייתה: לפטר את צמרת משרד התקשורת ובראש ובראשונה את המנכ"ל, את המשנה למנכ"ל ואת סמנכ"ל בכיר לכלכלה.לפטר את היועצת המשפטית של המשרד גם כן נדרש, אבל זו בעיה - כי היא לא תלויה בשר התקשורת וקשה לפטרה.

בהמשך למאמרים הללו, התחלתי בסדרת כתבות רחבה על החלטות צרכניות (כלומר: אנטי-צרכניות וגם לא חוקיות) מאוד משמעותיות, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה צרכנית וציבורית, שהתקבלו בצמרת משרד התקשורת, ממש בשבועות ובחודשים האחרונים, החלטות, שרובן הוסתרו מהציבור וגם לא עניינו איש ושם מפלגה (הציבור היה ממילא מרוכז במערכת הבחירות ובסיפורי הבדים סביב "התיקים התפורים"). 

רוב ההחלטות האנטי צרכניות התקבלו ע"י פקיד אחד בגיבוי המנכ"ל והשר, ללא כל הליך סדור, ייעוץ משפטי סדור, תהליכי קבלת החלטות סדורות וכיו"ב, כמובן בניגוד לחוקי מדינית ישראל, לתקנות ולרישיונות.

בין ההחלטות השערורייתיות האנטי צרכניות של החודשים האחרונים אפשר למנות את:

• אי הפעלת מוקדי השירות של חברות התקשורת ביום הבחירות לכנסת. 
• חיסול וסירוס "חוק 6 הדקות". 
• "עוקץ" דמי הוראת קבע בסך 7.90 ש״ח לחודש מחברת פלאפון.
• "עוקץ התיירים" (או "שוד התיירים") בנתב"ג המבקשים לרכוש סים - SIM ישראלי.
• "עוקץ" התא הקולי בכל חברות הסלולר הגדולות. 
• "משרד לתיאום מחירים בסלולר": קרטל שנקרא בעבר "משרד התקשורת", 
• הקלות מוזרות (בלשון המעטה) להוט (כאן),
• שערוריית "הספאם הטלפוני" במוקדי השירות (כאן),
• קיצור שעות הפעלת המוקדים הטלפונים של חברות הסלולר מ-13 שעות ביממה ל-10 שעות ביממה,מה שבוצע בעקבות שימוע פגום ללא המלצות, ללא פרוטוקול וללא בסיס משפטי. 
• ניסיון טירפוד חובת מתן מענה 24/7 לכל תקלה טכנית (במקום מענה רק לתקלות רשת רוחבית), תוך הסתרת ההחלטה בשימוע.
• תעלול החזרת ה-SIM, פלסטיק של סים משומש, שהלקוחות הנוטשים נדרשו להחזיר למרכזי השירות של סלקום והוט מובייל, אחרת ייקנסו בקנס שערורייתי.
• התעלמות מ"עושק" כרבע מיליון מחזיקי דומיינים בישראל. 
• התעלמות מההשתוללות והסחטנות בסגנון "מאפייה סיציליאנית" בתחום "הקומה הכשרה". מיליוני מספרי טלפון נחסמים בלחיצת כפתור מרחוק, בניגוד לכל חוק, תקנה ורישיון, ע"י "מאפייה", בחסות צמרת משרד התקשורת (כאן) ועצימת עין מוחלטת של אגף בכיר פיקוח ואכיפה של המשרד, מנכ"ל ושר. 
• החלטות שערורייתיות ואנטי צרכניות ורישיון חדש הטעון חקירה משטרתית, בתחום פריסת הסיבים ע"י חברת IBC. 
• מקימים מערכת של "ישראבלוף" מוחלט בתחום שת"פ האנטנות (שלא קיים במציאות) בין סלקום, גולן טלקום ו-We4G. הסבר מפורט יש בכמה וכמה כתבות, למשל כאן. 
• מחמיר מצב היעדר "חופש בחירה" בציוד קצה על רשת הוט, בזק ושירותי YES - עדיין נמשך (שנים).
• סלקום ופרטנר מספקות שירותים ללא רישיון תוך "שדידת" משאבי "עידן +", בניגוד לחוק הנוגע לתחום זה.

השימוע הטרי בנושא, שהציבור לא מכיר, אבל יש לו חשיבות עצומה בשוק התקשורת: תחום הגלים המילימטריים, פורסם אך לאחרונה. ניתוח של הנושא פורסם על ידי תחת הכותרת המדברת בעד עצמה: "גלים מילימטריים" - עוד שימוע בהובלת "הקליקה" שנמצאת מעל לכל חוק!").

זו המחשה מצוינת כיצד ה-Deep State ("שלטון הפקידים") עובד במשרד התקשורת. במקום שנושא כזה חשוב יטופל ברמת המדיניות, עם ניתוחי ביקושים ושיתוף צד הביקוש, כלומר: הציבור ונציגיו המוסמכים, ולא לפי הרצון רק של צד ההיצע, כלומר: בעלי ההון, בעלי החברות והמקורבים לצלחת, קיבלנו שימוע המנוהל ע"י פקיד זוטר ביותר וכל אלו שמעליו, לרבות המנכ"ל והשר, רק "מברכים על המוגמר".

התרומה היחידה של השר דודי אמסלם לנושא, היא הוספת המשפט הבא מפיו, בהודעה, שיצאה לתקשורת [ציטוט מלא]: "אני מברך את הדרג המקצועי של המשרד על עבודה מקצועית ומאומצת וסבור כי אימוץ מדיניות בתחום טכנולוגיית "גלים מילימטריים" תהווה נדבך משלים לפריסת הסיבים האופטיים והדור החמישי במדינת ישראל".

כלומר: השר דודי אמסלם לא עשה כלום, לא מבין בכלום, לא בדק כלום, לא הנחה מאומה, לא יודע על מה מדובר, פולט שטויות בקצב, ומערבב בין נושאים טכנולוגיים בהבל פה. העיקר, שהוא נותן גיבוי וחיפוי מלא ל"קליקה", להמשיך ולפעול מחוץ למסגרת של כל חוק ונורמות ההתנהלות הקיימות בישראל.  

זו "הפיכת פירמידת קבלת ההחלטות" בישראל, בדגם הכי נחות של Deep State, שממומש מזה כמה שנים במשרד התקשורת, ובמיוחד תחת השרים איוב קרא ודודי אמסלם.

כך גם דודי אמסלם לא התערב בתגובת משרד התקשורת לבג"ץ, שדוחה את דרישת בזק לקבל החלטה בדבר "הורדת ההפרדה המבנית" מקבוצת בזק, בטענות "מצוצות מהאצבע", פרי הבאושים של פעילות "הקליקה", בשירות סלקום ושות'.

מסמך התגובה השערורייתי של הפרקליטות לבג"ץ (ניכר משידה של היועצת המשפטית של המשרד, נמצאת בניסוחים של המסמך המחפיר הזה) - מצוי כאן, למתעניינים. 

השר דודי אמסלם היה יכול לפנות לבג"ץ ולקבל רשות להציג עמדה משלו (יש כמה תקדימים לזה), כדי להציג לבג"ץ עמדה שנובעת מהאינטרסים של הציבור והחוק ולא מאינטרסים צרים ומוטים של סלקום ושות', אבל דודי אמסלם נשאר אדיש להתפתחות הזו ונתן ל"קליקה" לנסח את התגובה לבג"ץ, ללא כל התערבות ומעורבות מצדו.  

אין פתרון למחלת הסרטן הסופנית הזו, בלי פירוק המשרד והקמת "רשות תקשורת" מקצועית ועצמאית תחתיו, כמקובל בעולם הנאור וכמקובל אצלנו ודי בהצלחה בתחומים רבים (דוגמת הרשות להגנת הצרכן, הרשות לתחרות ועוד)..

יש נקודה אחת מאוד בולטת בתהליכי קבלת ההחלטות: כל ההחלטות, שנחתמו בחתימת ידו של מנכ"ל משרד התקשורת (נתי כהן) באישור \ גיבוי או חיפוי (תבחרו לבד את המילה המתאימה) של השר (איוב קרא בעבר ודודי אמסלם בהווה), הן החלטות, שלא מבוססות על שום חוק, נוהל או תקנה, אלא על נקודת מבט מוטעית, שמשרד התקשורת יצר לעצמו בבועה, שבה הוא נמצא (כלומר: בועה המצויה מחוץ לכל חוק), וזה מופיע בצורה הכי ברורה כבר בכותרת של כל החלטה, שנחתמה ע"י נתי כהן. הוא החוק, הוא הכל. הוא לא כפוף לשום חוק, תקנה או נוהל. זהו. 

למה ההחלטות שלו לא חוקיות? פירוט מלא ונוקב יש בנספח כאן למטה, כי עסקתי בסוגיה זו עשרות פעמים בעשור האחרון (דוגמאות ספורות מהשנתיים האחרונות: כאן, כאן, כאן, כאן, כאן וכאן).

משרד התקשורת בשלו, מתעלם מהחוק ומהציבור (ומנציגיו המוסמכים), מאז תחילת העשור ועד רגע זה.

מדובר בפגם בסיסי ביותר בהתנהלות המשרד, שמנהל מזה שנים "שימועים ציבוריים" כביכול, חלקם בסתר, רק עם בעלי העניין והמקורבים לצלחת, שבכלל אין צורך לשאול את דעתם.

ההידרדרות של שוק התקשורת הישראלי בעשור האחרון (כיום אנו ברמה של מדינת עולם שלישי, הרבה אחרי חלק נכבד ממדינות ערב), אינה "מכה משמיים".

זה פרי באושים של שרים ומנכ"לים גרועים, כושלים ביותר, האחד גרוע יותר מזה שלפניו, מתחילת העשור הנוכחי ועד עצם היום הזה.

השר האחרון, שראה רק את טובת הציבור במשרד התקשורת, היה השר לשעבר אריאל אטיאס, (בתמונה משמאל), והמנכ"ל האחרון, שראה רק את טובת הציבור, היה מרדכי מרדכי. 

מאז עברנו סדרה של שרים ומנכ"לים, שגרמו לנזקים של מיליארדים לתשתיות התקשורת של ישראל, והכי חמור: גרמו לכאוס רגולטורי בסגנון של "איש הישר בעיניו ייעשה".

הפרות החוק, התקנות והרישיונות, הפכו לנורמה. משרד התקשורת הפך את שוק התקשורת ל"מדינת בננות" מונעת מאינטרסים צרים ביותר וחסרי כל הגיון ואינטרס ציבורי. הכי גרוע - בניגד לחוק. 

הצמד של השר - איוב קרא, והמנכ"ל - נתי כהן, האפיל בנזקיו ובכאוס שיצר בשוק התקשורת על קודמיו, גלעד ארדן כשר, אבי ברגר ושלמה פילבר כמנכ"לים.

כיום, ראשי משרד התקשורת: מנכ"ל, משנה למנכ"ל וכמעט כל הסמנכ"לים הבכירים וראשי האגפים, הם חסרי כל ניסיון (אפס ניסיון) של ניהול חברה עסקית בשוק תחרותי בכלל ובשוק התקשורת בפרט. הם גם הגיעו (או "הוצנחו") לתפקידם עם אפס ניסיון וידע ברגולציה ואפס ניסיון באכיפה רגולטורית ואפס ניסיון בפיתוח מתודולוגיות של רגולציה המותאמת להתפתחות השוק והטכנולוגיות המצויות בשוק.

בנוסף, למשרד התקשורת אין מדען ראשי, מי שאמור לתת את הכיוון של ההתפתחות של השוק, כי מדובר במשרד ממשלתי-טכנולוגי העוסק בטכנולוגיות מתקדמות המתפתחות במהירות כל הזמן. אין "מועצה ציבורית", שתייצג את האינטרסים של הציבור ובמיוחד ציבור הצרכנים, אין כל התייחסות או קשר לנציגי הציבור המוסמכים בשוק התקשורת (יש הרבה גופים כאלה), והכי חמור:

• אין מסמך אתיקה לעובדי משרד התקשורת. (דוגמאות: משרד הביטחון, רשות המיסים).
• אין כל מסמך המגדיר איך מנוהל ומבוצע שימוע במשרד התקשורת.
• אין כל מסמך לרמת השירות של עובדי המשרד ואין "אמנת שירות" לפעילות עובדי ומנהלי המשרד. (דוגמה - משרד הביטחון). 
• אין כל מסמך המגדיר את רמת והיקף השקיפות בפעילות עובדי ומנהלי משרד התקשורת. (דוגמה: נציבות שירות המדינה). 

התוצאה הברורה של כל העובדות המזעזעות הללו: אנשים, שלא מתאימים לתפקידם בשום היבט, עובדים ב"חלל ריק", ללא כל אתיקה, נורמה או נוהל בשום תחום, ו"עושים מה שבראש שלהם" בשירות "בעלי עניין ומקורבים לצלחת".

ועוד לא דיברתי על תופעות חמורות ביותר דוגמת "שוד כספי הגמלאים" של המשרד, תופעה הנמשכת כבר כמה שנים טובות. אלו תופעות מזעזעות, שיכולות להתקיים במשרד ממשלתי, ששמו משרד התקשורת, רק על רקע העובדות, שתיארתי קודם. 

בעלי תפקידים זוטרים ובכירים מתוך המערכת של משרד התקשורת, שניסו לזעוק ש"המלך הוא עירום", פשוט נוטרלו, נודו וסולקו, כדי שלא יפריעו לכאוס להשתולל באין מפריע, עם הצהרות הזויות וחסרות כל אחריות מפי בכירים ביותר במשרד בנוסח: "נטיח את הראש של בזק בקיר", לרבות התגייסות טוטאלית לטובת חברת סלולר אחת בשוק. 

אם לא די בכך, המשרד פיתח לעצמו תפיסה רגולטורית, שלא קיימת בשום מקום בעולם:
המשרד המציא רגולציה, שאין לה מקבילה בשום מקום בעולם. המסמכים של הרגולציה האירופאית גלויים, אבל במשרד התקשורת לא מוכנים לשמוע מכלום. נציגיהם נפגשים עם נציגים מאירופה במסגרת ה-Twinning ולא מבינים על מה הם מדברים.
התוצאה: כאוס בכל תחום התשתיות. זה הולך ומעמיק ולא מתקדם לשום כיוון חיובי. 

לכן - מסמך ניתוח שפורסם למשל בכלכליסט הוא נכון לחלוטין והוא בדיוק באותו קו, שאני מציג מזה שנים וגם ערן יעקובי (אנליסט התקשורת המוביל בישראל) מציג ועוד מומחים רבים מציגים (גם בגלובס, ראה בהמשך).

שוחחתי עם לא מעט עובדים בכירים וזוטרים במשרד והם מיואשים לגמרי ממה שקורה במשרד והם "הרימו ידיים" מלנסות ולהשפיע מבפנים. לדבריהם, הם מוקפים "טירונים", שחושבים שהם מבינים בהכל והם למעשה לא מבינים בשום דבר. 

אז למה המשרד הזה עובד בניגוד להיגיון? זו בדיוק הסיבה, שדרשתי חקירת משטרה ויותר מפעם אחת.
זה לא רק בניגוד להיגיון, זה בניגוד לחוק (לא רק חוק התקשורת, הרבה חוקים, תקנות ונהלים, שחלים על עובדי המדינה).

דוגמה לראיון, שנערך עם נתי כהן בגלובס, (כאן):
ציטוט נתי כהן לגבי מגבלות התחרות:
"התחרות נותנת מענה לצרכן רק בגזרת המחיר, אבל כמו שהיא היום במדינת ישראל היא איננה מאפשרת להשקיע בתשתיות. אנחנו רוצים שכאשר מגיע הזמן הם ימצאו את המשאבים להשקעה".
גדי פרץ כתב שם: "כהן לא מהסס לנפץ הערכות שרווחו בשוק התקשורת, לפיהן התחרות היא זו שמובילה לעידוד השקעות.
מה שקורה הוא בדיוק הפוך, שהמציאות מוכיחה שתחרות שבה נמכרת חבילת סלולר במחיר של מנת פלאפל, איננה בריאה לאף אחד, גם לא לצרכנים".

אני מעיר ומדגיש: הטענה, שתחרות תעודד השקעות, מופיעה בהרבה מקומות, וגם ביחס ל-IBC, שקיבלה הטבות במילארדים על הנייר בינתיים, זה פשוט לא נכון. תחרות פראית מעודדת אי השקעה, כי היא גורמת לבזבוז (עודף תשתיות בחלוקה בלתי אופטימלית).

זה גם מנוגד לחלוטין ל"חוק התקשורת", שקבע במפורש וכמה פעמים בחוק, שתחרות היא שיקול אחרון (ולא ראשון) בשיקולים של הרגולציה, שמשרד התקשורת אמור להפעיל - כאן.  

מדיניות, שיכולה לעודד השקעות ולהקטין עוצמה של מונופולים, היא מדיניות חלוקת שוק, כפי שנעשה במדינות רבות בעולם כשנכנסו שם לפרויקטים של סיבים לבתים, וזו מדיניות של מונופולים מקומיים.

במודל הנוכחי יש 2 בעיות לפחות:
1. תחרות לא עולה בקנה אחד עם מדיניות "חובת פריסה אוניברסלית", שחלה בפועל רק על חברה אחת - בזק. זה נכון גם לגבי הדואר, שהתרסק ומתרסק ומחפשים לו קונה בגלל מדיניות כזו.

2.גם ברמת השכונה/בניין/בלוק - מי שיגיע אליו ראשון ויחתום על מספר חוזים עם מירב הדיירים, אולי יזכה ל-ROI, אבל זה יוצר "מירוץ לדירה".

אין סיכוי ל-ROI לשום ספק סיבים אחר, שיגיע לאותו בניין, כולל IBC, לפי הטכנולוגיות הקיימות היום.
הספק המתחרה, שהגיע שני או שלישי, יכול להניח תשתיות, שתישארנה ללא שימוש במשך שנים, ולמעשה חלוקת שוק בפועל תיווצר בכל מקרה, כך או אחרת, בצורה המזכירה את שוק גז הבישול בבניינים של צוברי גז.

לכן אני סבור, שניתן לעשות אותה באופן מתוכנן, ולחסוך לחברות בהשקעה הכוללת, ובכך להוריד מחירים, במקום להנהיג תחרות פרועה בתשתיות, שכוללת גם הרבה בזבוז, ולכן היא מעלה את המחירים בטווח הארוך (או גורמת להפסדים).
שימוש בגמ"מ (שידורי אלחוט בגלים מילימטריים) במייל האחרון יכול אולי לשנות זאת, כחלופה לחוטי נחושת של בזק ולחוטי הקואקס של הכבלים, אבל אני לא ראיתי תחשיבים לגבי זה, אז אני לא בטוח עד כמה זה משנה.

המשרד מקיים ניסוי ברישיון כבר זמן רב, אז הוא יכול להודיע על תוצאות הניסוי, גם בפרמטרים הכלכליים וגם ברמת איכות השירות. העובדה, שתוצאות הניסוי לא פורסמו, מצביעה על כך, שיש כאן בעיה לא פתורה. 

בתיאוריה, IBC יכולה להתחרות בבזק ובהוט אם היא מקרבת סיב אופטי במרחק 20-30 מטרים מבניין, ולחבר אותו בגמ"מ, בלי שוק סיטונאי במייל האחרון ובלי שכירת תשתית מבזק, תוך הורדת עלויות הפריסה שלה.

בעניין התשתית הפסיבית, הטירוף הוא בעיני רק בכך, שמתירים לחברות שונות לעבוד בתוך אותה תשתית (של בזק). זו גם הפקעת הרכוש הפרטי של בזק וגם יצירת כאוס בתשתיות. 

וכאן יש "מלכוד 22": מי שמתנגד עקרונית לפיקוח מחירים צריך להתנגד גם ל"שוק סיטונאי", כי "שוק סיטונאי" מחייב יותר פיקוח מחירים (סיטונאיים) מאשר כשאין שוק סיטונאי.

שוק סיטונאי גם מרחיק את המשרד מהתפקיד שלו - הוא ממקד אותו ב"גינון" (מלשון "גננת") של היחסים בין חברות התקשורת במקום להתמקד באזרחים ובצרכים האמיתיים, העכשוויים והעתידיים של הציבור.

אני שואל: מהיכן בכלל הרעיון, שתחרות מעודדת השקעה בתחום התשתיות? הרבה אנשים ומסמכים רשמיים חוזרים על הטענה הזו, ללא כל צורך להסביר - איך זה הגיוני, או אילו עדויות יש לכך? באמת שאשמח לדעת, או לקרוא מחקר בנושא. אני טוען,שאני לא מכיר דוגמא אחת לפיה זה כן עובד באיזה מקום בעולם.

ברוב סוגי התשתיות - אין תחרות, ולא סתם, כי היקף ההשקעות הנדרש לא מצדיק כפל תשתיות (או שילוש תשתיות וכן הלאה, כמו שיצר משרד התקשורת בשוק הקווי).

תקשורת היא תחום ייחודי בגלל המימד הטכנולוגי המורכב שלו, וגם מסיבות אחרות, למשל: הביקוש לרוחב פס גדל הרבה יותר מהר מאשר הביקוש לחשמל, מים או כבישים.

לכן, יש הצדקה עקרונית לריבוי תשתיות, אבל זה לא בהכרח הצדקה לתחרות בתשתיות לאותו בניין. גם אם בעיקרון תחרות יכולה להשתלם בתנאים נתונים, התנאים משתנים מהר ומצריכים הרבה השקעות בטווחי זמן די קצרים לעומת תשתיות אחרות, ולכן תחרות, בייחוד כשהיא אפקטיבית, פועלת כמעט תמיד נגד השקעה בתשתיות.

כמובן, אם מתפתחת טכנולוגיה חדשה, שעלות הפריסה שלה זולה במיוחד והיא קלה למימוש, אז אולי זה משנה את התמונה, בייחוד בתקשורת אלחוטית וסלולרית. זה עדיין לא הוכיח את עצמו בקנה מידה רחב, כתחליף לתקשורת קווית, בשום מקום בעולם. 

בתקשורת קווית, הבעיה היא עקבית יותר, ותחרות תמיד מזיקה להשקעות ועוד יותר בתנאי שוק סיטונאי. את העניין הזה למדו בארה"ב לפני כ-3 עשורים (ולכן AT&T חזרה להיות מונופול כמעט כלל ארצי, כשבחלק משטח ארה"ב יש חברה, שהתפתחה ממנה - ורייזון, שגם היא מונופול. זאת, בכל התחומים ובכל סוגי התשתיות, ללא כל "הפרדה מבנית", או "שוק סיטונאי" בנוסח הישן).  ובאירופה למדו את זה לפני כ-2 עשורים וכיום השיטות הישנות של הרגולציה כבר בוטלו בכל המדינות. אבל אצלנו בישראל - לא שמעו על זה ואם שמעו - ראשי משרד התקשורת לא מבינים כיצד להשתנות, להתפתח ולהתקדם. 

יתרה מכך, שוק סיטונאי הוא הבטחת שווא - אמנם משלמים בחשבונית אחת, אבל ממשיכים להיות תלויים ביותר מחברה אחת כדי לקבל שירות, בייחוד כשיש תקלה, וגם החברות ה"רוכבות" נשארות תלויות בחברת הבזק. אז התחרות, לכאורה, הופכת לכבילה, למעשה, גם של הצרכנים וגם של החברות.

ברקע של התחרות בסלולר קיים מימד אחר - של הפחתת הדרישות של משרד התקשורת מחברות הסלולר, באופן הגורם להן לספק שירות פחות טוב - הפחתת דרישת הכיסוי, הפחתת שעות הפעולה של מוקדי השירות הטלפוני, אי מיצוי דין עם חברות סלולר, שהמודל העסקי שלהן הוא תרמית, שלא בונות רשת סלולר (לכאורה, בשם התחרות בשוק), ואי אכיפת החוק על רשת סלקום, שמתופעלת בניגוד לכללי משרד התקשורת ועוד.

ציטוט בעייתי נוסף באותו ראיון בגלובס של נתי כהן:
"להתחיל לרוץ אחרי כל מבצע זו לא המטרה של משרד התקשורת.
אני לא המשרד לענייני צרכנות, ואני לא רוצה שזה יהיה התפקיד שלנו. אני רוצה שאגף הכלכלה שלי יתעסק במה המודל הנכון של חברת סלולר להיות רווחית ולהשקיע בדור הבא".

הבעיה העקרונית: עם כל הכבוד, הרצון של נתי כהן הוא לא קובע את מטרות המשרד, אלא החוק, הממשלה והכנסת, ויש בחוק ובהחלטות הממשלה והכנסת הרבה מאוד פרמטרים, שהם במובהק צרכניים.

נתי כהן לא נמצא מעל לחוק, לממשלה ולכנסת. 

דוגמא לבעיה ותיקה: במשרד התקשורת ככלל - לא מטפלים בתלונות של צרכנים, בשונה ממשרדי ממשלה אחרים. המשרד זורק את רוב התלונות לפח \ לארכיון או למגרסה (לפי מדיניות סינון תלונות), ואת מה שלא ניתן לזרוק \ לגרוס, מפנים לתגובת החברות עצמן ואח"כ בדו"ח השנתי מכינים מזה מצגת...
. 
לדוגמא, מה קורה במשרדי ממשלה אחרים, למשל משרד התחבורה: כאן. אפילו במועצת הכבלים הלוויין, שהיא יחידת אחות למשרד התקשורת, רואים את עצמם במועצה מחוייבים לדווח, באופן מדגמי, איך הם מטפלים בתלונות הציבור. למשל כאן: זה לא קיים במשרד התקשורת עצמו.

למה? אין תשובה. ממה שאני מבין - זו לא טעות בדיווח, אלא פשוט שאין מה לדווח. כלומר, משרד התקשורת לא מטפל באלפי תלונות המגיעות אליו, אלא לכל היותר מעביר אותן לתגובה מחברת התקשורת, ומה שהחברה נגדה התלוננו - עונה, זו גם עמדת המשרד, ללא כל בדיקה עצמאית.

זה לא טיפול, זו התחמקות מטיפול ורשלנות רבתית של משרד ממשלתי שלם מול הציבור והצרכנים. האבסורד הוא, שבמשרד מתגאים בכך, שמספר התלונות יורד, אבל ההסבר הוא לא בהכרח, שחברות התקשורת דווקא משתפרות בעקבות הפיקוח של המשרד, אלא שהצרכנים הבינו, שלא כדאי להתלונן במשרד התקשורת, כי לא מקבלים שם יחס הוגן או בכלל. הצרכנים נוטים יותר להתלונן על חברות תקשורת בגופים שבאמת עושים עם זה משהו. למשל, הרשות להגנת הצרכן ובעוד גופי צרכנות חשובים, למשל, הרשות להגנת הצרכן של ההסתדרות, המועצה הישראלית לצרכנות, ארגון "אמון הציבור" ועוד. 

האם התחרות, שהמשרד הנהיג, משרתת איזו מטרה, שתביא תועלת לציבור (או אפילו לחברות עצמן)?
במערכת סגורה, הנהגת תחרות כלכלית חזקה יכולה להוביל להורדת מחירים על חשבון הרווח של הבעלים. זה קרה למשל בשוק הסלולר. הבעיה: הרווח המיידי לכיס לצרכנים יוצר נזקים בלתי הפיכים. יש בעלים, שנפגעו ומכרו את החברה ויש שלא נפגעו. אולם, מי שבטוח נפגע, אלו הן התשתיות והתפתחות התשתיות לאורך זמן. יש מדינות, שפתרו מזמן את הדילמות הללו. 

חשוב להבין, שכשהמערכת לא סגורה, אפשר להוריד מחירים שלא באמצעות התייעלות, אלא תוך פגיעה בשירות בכמה אופנים: פגיעה בעובדים, במספרם או בשכרם ודרכם ברמת השירות לציבור, פגיעה בציבור דרך הורדת דרישות הסף של היקף השירות - כללים, שקובע משרד התקשורת. כך, שחברות התקשורת מספקות שירות נחות יותר, (בשונה מהפחתת יוקר אגרות התדרים, שלא משפיעה על רמת השירות לציבור), או הקלה לחברות, כשמשרד התקשורת משתמט מתפקידו ולא מפקח עליהן כראוי ולא בודק עצמאית תלונות של אזרחים כנגד חברות התקשורת.

לכן, אם התייעלות = אותן תפוקות בפחות תשומות, או יותר תפוקות באותן תשומות, מגיעים מהר למצב של פחות תפוקות בפחות תשומות. זה לא יכול להיחשב להתייעלות. אין דבר כזה. הבעלים לא מוצאים כסף מכיסם כדי לממן את המדיניות הרגולטורית הכושלת. ההתייעלות, שהם מבצעים בחברות שבבעלותם עקב התחרות הזו, היא מאוד ברורה: הורדת השקעות, פיטורי עובדים והורדת רמת השירות למינימום. גם מתחילים תרגילים של "גניבת לקוחות" ו"כבילת לקוחות". רגולציה כזו היא תרמית מאוד מקובלת בכל שוק, שבו הונהגה מדיניות כזו, ועצוב, שמשרד התקשורת קידם אותה (בייחוד בסלולר, אבל לא רק. התרמית בתחום תנאי התחרות של IBC-סלקום היא פשוט זועקת לשמיים).

לגבי בזק: למרות שאני חושב וכותב מזה שנים, ששוק סיטונאי זה פטנט מאוד לא מוצלח, שלא היה נכון להנהיג אותו בכלל, יש הגיון מסויים בטענה של בזק, שאם היא הסכימה לספוג את הפגיעה הזו של תחרות על הגב שלה, ועשתה בסוף מה שמתבקש ממנה, הגיוני היה לממש את החלק האחר של אותו מסמך מדיניות מ-2012, של "ביטול ההפרדה המבנית" בקבוצת בזק, לפי הפרמטרים של המשרד, כפי שנקבעו במסמכים מ-2012 ועד היום. אי מילוי ההבטחות והסיכומים ופעילות מחתרתית ולא שקופה, הם הבור, ששוק התקשורת נפל בו ביחד עם "תיק 4000". 

ברור שכל משרד ממשלתי סוברני לשנות מדיניות, אבל יש כללים ברורים (הקיימים בכל משרדי הממשלה וגופי הסמך, למעט משרד התקשורת) איך זה אמור להיעשות. למשל, במקרה של הבעיה של ערוץ 20 - המשרד (ביוזמה של השר וכמה חברי כנסת), פעל כראוי, ושינה את החוק, גם אם אפשר להתווכח פוליטית, האם זו מטרה ראויה והאם הפרות הרישיון הרבות של ערוץ 20 (כך לטענת יו"ר מועצת הכבלים והלוויין לשעבר, ש"יזמה" את ההפרות הללו), הצדיקו את הצלתו, ע"י שינוי החוק והעברתו של הערוץ (ביחד עם שאר הערוצים הייעודיים), מפיקוח של מועצת הכבלים והלוויין לפיקוח של הרשות השנייה. אבל, כשפועלים בדרך נכונה, בדיונים פתוחים, מוקלטים ומשודרים, בשקיפות מוחלטת, עם פרוטוקולים מלאים וחופש להביא לדיון בפני הוועדה כל דיעה, טענה והצעה, כך גם בעלי עניין האחרים זכו לשמיעת עמדתם וגם להתחשבות וכל זאת בהליך מרתוני ,שנוהל בוועדת הכנסת, חוקי, מסודר ודי יעיל.

אולם, בכל המקרים האחרים, משרד התקשורת פשוט מתעלם מהחוק ודורס את החוק. למשל, לגבי שידורים לפי דרישה (VOD) ברשת - החוק תוקן לגבי זה, אבל כל השידורים של ספקי ה-OTT מתקיימים בפועל ללא רישיון. כך גם בשידורי "עידן +", שהחוק בתחום זה תוקן ודורש 3 רישיונות מכל ספק OTT, כדי להשתמש בשירותים ובמשאבים של "עידן +", אבל שום רישיון לא הונפק עד היום. כך גם שירותי הסיבים לבתים של סלקום ופרטנר - היכן הרישיון שלהן? ומדוע ספקית ISP קטנה או בינונית מנועה מלפעול ברשת סלקום או פרטנר, כאשר היא כן יכולה לפעול ברשת HOT, בזק, או IBC? החוק הרי ברור בנקודה הזו. 

אם לא די בכך, המודל העסקי והרגולטורי של ISP הוא שגוי, ולכן המודל הזה בוטל בכל העולם, אבל עדיין מתקיים כאן אצלנו חוסר הוגנות, שיש לו הסבר קריטי להבחנה בין סיסמאות של תחרות לבין המציאות: התיאוריה של תחרות חופשית עם רגולציה של המדינה מניחה, שהרגולטור קובע תנאי סף, אבל גם מחייבת צניעות - כי הוא מבין שהוא לא חכם מספיק כדי לדעת, מעכשיו ועד הנצח, מה המודל העסקי הנכון לחברה ספציפית או לשוק כולו, וכל מי שעומד בתנאי הסף יכול להצטרף לשוק, להציע שירותים מסוג חדש ולהתפתח באופן חופשי יחסית.

לכן, במציאות, אין יכולת ל-ISP לתת שירות ללקוחות הקצה בחיבורי הסיבים של סלקום ופרטנר. כי החוק נשבר ע"י המשרד, שרוצה לקדם תחרות ללא חוק וכללים של תחרות. דבר והיפוכו במעשה רגולטורי אחד. 

רגולציית התקשורת בהגדרות היסוד שלה, היא דבר מאוד מכביד (לעתים בצדק, לא תמיד), אבל במדיניות העדכנית של משרד התקשורת נוצר שילוב ייחודי של תחרות ביחד עם תכנון מרכזי בנוסח סיני/צפון קוריאני.

במלים אחרות: המשרד קובע, שהוא מעוניין בתחרות בדגם מאוד ספציפי של 4-5 קבוצות תקשורת (כשבזק נמצאת בתחרות הזו ב"הפרדה מבנית", בעוד שההפרדה המבנית הזו לא קיימת במתחרותיה, גם לא בהוט, שקיבלה הקלות רגולטוריות מפליגות - כאן וכאן), קבוצות תקשורת המספקות כולן את אותו מכלול השירותים, ומתחרות ביניהן בשיווי משקל. מדיניות זו מחייבת את המשרד להתערב בשוק באופן קיצוני, תכוף, ולעיתים קפריזי.

גם אם יעדי המדיניות הזו ניתנים להגשמה בישראל (והם לא), הרי שזה מנטרל את כל המשמעות התיאורטית של "שוק חופשי" תחרותי, כי השוק בהכרח בנוי כך, שהוא מוטה לרעת כל מי שמציע שירותי תקשורת במקטע אחד בלבד, למשל ה-ISP הקטנים עד הבינוניים, שפועלים כיום.

זו מדיניות, שנועדה להיכשל מראש, ממש מהתחלת היישום של המדיניות הזו, בגלל הנחות יסוד שגויות, היא נכשלת באמצע גם בגלל קשיי יישום, חלקם בלתי עבירים, וגם נכשלת בסוף, כי הסוף שלה לא מוגדר ואין תאריך קובע, אפילו ברמת עשור, לשאלה מתי מדיניות חדשה אמורה להיכנס לתוקף ואיך מודדים הצלחה של מדיניות גולטורית. 

אפשר לאכוף את החוק, הכללים והמדיניות הרשמית ואפשר לשנות אותם או להתעלם מהם (כמו שהדברים נעשים כיום).
אולם, השינוי וההתעלמות מהחוק ומהכללים הם מתכון בטוח להרס השוק ופתח קורץ לשחיתות.
זה בדיוק מה שיש לנו מתחילת העשור ועד היום במשרד התקשורת הישראלי. 

לסיכום
היעדר שיטות עבודה סדורות, אתיקה מקצועית, רמת שירות, נהלי עבודה בסיסיים והיעדר "עבודת מטה" ושיתוף אמיתי, מלא ושוטף (ושקוף) של הציבור ונציגיו המוסמכים, מסייעים להנציח את הכאוס והפרות הנורמות והחוק ומספקים את היכולת לחלק "הטבות וצ'ופרים" של בין עשרות מיליוני ש"ח ועד למיליארדים ל"מקורבים לצלחת", כל יום.

אם כולם יצטרכו לעבוד בשקיפות ולפי כל החוקים, התקנות ותנאי הרישיון, אז פתאום אתם תדעו מהם האינטרסים הכלכליים האישיים ומה היקפם, של מי מראשי משרד התקשורת בעבר ובהווה (וזה לא רק ביבי ופילבר), בכל המהלכים הבלתי חוקיים, לכאורה, שתיארתי בשנה החולפת, בעשרות רבות של כתבות תחקיר (והכל מבוסס על מסמכים, "שחור על גבי לבן"), למה שאני מכנה "תיק 5000"...

לא פלא, ש"חסידי סלקום בצמרת משרד התקשורת" דהיום, לאחר ש"חסידי בזק" בצמרת המשרד סולקו בבעיטה אדירה בקיץ 2017, יכולים לעשות כרצונם, מחוץ לכל חוק ולכל נורמה רגולטורית אפשרית, וגם לדאוג לירושה נהדרת וממש ענקית, הכל על חשבונכם, לצאצאים וליורשים של עורכי הדין של אנלימיטד \ IBC, וגם לבכירים אחרים בצמרת משרד התקשורת, בעבר ובהווה. 

יש צורך דחוף לקחת את כל הצוות החדש והקיים של משרד התקשורת (ככל שייכנס צוות חדש למשרד בעקבות הקמת ממשלה חדשה), להשתלמות מקיפה, שתוכן עבור המשרד ע"י נציבות שירות המדינה בנושא: "שירות לציבור: חובותיו, התנהלותו ומטלותיו של עובד ציבור במדינת ישראל".

זה הנושא הכי חשוב כעת, כי המשרד הזה איבד את הכיוון הזה ומזמן.

אפשר גם ללמוד מה נעשה במשרדי ממשלה אחרים, שהחדירו את הנושא הזה (של שירות לציבור ועבודה עבור האינטרסים רק של הציבור, עבודה בשקיפות מלאה לטובת האינטרסים הציבוריים), כנושא ראשון במעלה בכל פעילות המשרד, למשל, במשרד הכלכלה והתעשייה על כל יחידותיו והרשויות הקיימות סביב המשרד הזה. זה קיים גם בכמה משרדי ממשלה אחרים דוגמת: המשרד לשיוויון חברתי, משרד המדע והטכנולוגיה, משרד התיירות ועוד משרדים. הכי בולט, כפי שציינתי, זה משרד הכלכלה, שיש סביבו כמה רשויות מאוד טובות ויעילות מבחינת התפקוד והפעילות לטובת האינטרס הציבורי. 2 מהן אני חייב לציין כאן: "הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן" ו"הרשות לתחרות". "גם רשות ניירות הערך" המשויכת למשרד האוצר ראויה לשבח. אם תקום "רשות לתקשורת"" היא אמורה להיות בשורה הראשונה הזו, של רשויות ממשלתיות הפועלות רק על פי חוק ורק לטובת הציבור והאינטרסים הציבוריים. 

המשך חשיפות בסדרה החדשה אודות "שלטון הצללים - Deep State האנטי צרכני" במשרד התקשורת - ממש בקרוב

נספח:
איך צריך לקבל החלטות בתחום עדכון ותיקוני רישיונות חברות התקשורת בשוק התקשורת הישראלי?
כרגיל, השימועים במשרד התקשורת הישראלי (בשונה ממשרדי ממשלה אחרים, גופי רגולציה אחרים ובשונה מהנעשה בעולם) מופנים לכתובות הלא נכונות.

בכל הנושאים, שקשורים לרישיונות ולתנאים ברישיונות של חברות התקשורת ובמיוחד בנושאים צרכניים, חובה לשאול בשימוע קודם כל את הציבור ואת נציגיו המוסמכים. אין לחברות התקשורת כל מעמד או עדיפות בשימועים הללו. אין לי כל התנגדות, שבמשרד התקשורת ישמעו גם את תגובת החברות, אבל דעתן אינה שונה ואינה טובה יותר מדעתה ותגובתה של הגברת כהן מחדרה. 

יתרה מכך, מדובר בסטייה מהותית, שמשרד התקשורת סטה בעשור האחרון מהחוק ומביצוע ייעודיו על פי חוק. אדגים זאת בצורת השימוע עצמו. בכל שימוע בעשור האחרון הפתיח של השימוע לתיקון הרישיון של כל חברות התקשורת נראה כך:


כתוב כאן רק: "לאחר ששקלתי את טענותיה של חברת...". כלומר, רק טענות החברות נשקלות בעת ביצוע התיקון. זה הטופס של משרד התקשורת, שקיים בעשור האחרון, לכל השימועים, שהמשרד מבצע. 

זה פשוט לא ייעלה על הדעת ואין לזה כל בסיס חוקי, כי החוק, שמוזכר כאן: סעיף 4(ה) לחוק התקשורת, אומר דבר אחר לגמרי, והנה הסעיף:


כלומר: השר (או מי שהשר הסמיך אותו לקבל החלטות כאלו בשמו, במקרה כאן זה מנכ"ל משרד התקשורת), יכול לשנות תנאי הרישיון בעיקר על פי שיקולים שיש בסעיף קטן (ב), או בגלל שחלו שינויים בטכנולוגיה של עולם התקשורת (המילה "בזק" כאן היא לא חברת בזק, אלא "שירותי בזק", שזה "שירותי תקשורת" בלשון חוק התקשורת, כלומר: שינויים שחלו בטכנולוגיה של שירות התקשורת). 

ומה נאמר בסעיף קטן (ב)? הנה צילום כל הסעיף הזה בחוק התקשורת:


כפי שכל אחד, בלי שום השכלה משפטית יכול לראות, שבין השיקולים אין שום שיקול של "תגובת החברות".

שני השיקולים הראשונים והחשובים ביותר הם שיקולים ציבוריים (כמובן שהשיקול הראשון שלא כתוב כאן הוא: ציות לחוק ולהחלטות הכנסת). שני השיקולים הבאים נוגעים לניתוח, שמבצע משרד התקשורת לפני מתן רישיון לחברה מסוימת (אם היא מתאימה לסוג הרישיון אותו היא מבקשת והאם היא תורמת לתחרות ולרמת השירות בשוק). השיקול האחרון הוא שיקול של התרומה של השינוי ברישיון לתחרות בתחום התקשורת ולרמת השירותים בשוק זה (גם כן שיקול ציבורי). 

חוק התקשורת מלא סעיפים בהם הוגדר במדויק ובמפורש מתי כן שומעים (במשרד התקשורת) את עמדת חברות התקשורת. למשל כשהן מקבלות "עיצום כספי" (קנס). כאן - לא. זה לא מקרי. זה נובע מההגדרה של משרד ממשלתי רגולטורי דוגמת משרד התקשורת, שאמור לייצג אך ורק את האינטרס הציבורי והצרכני ולא את האינטרס של איזו חברה בשוק הזה. ההגדרות הללו חורות על עצמן כמה פעמים בחוק התקשורת בהקשרים שונים (למשל בהקשרים של רישיונות לכבלים ורישיונות ללויין), וגם חוזר על עצמו בתקנות תקשורת לא מעטות.

כלומר: אין כאן בכלל יכולת או מקום להכניס שיקול אחר מסוג של "שקלנו את טענותיה של חברת..." תוך התעלמות מ-4 השיקולים הקיימים כבר בחוק ובתוספת שיקול נוסף בחוק (סעיף 4(ה)) המכונה בשם "שינויים שחלו בטכנולוגיה של בזק". כלומר: משני הסעיפים הללו יש לנו 5 סוגי שיקולים ואף לא אחד מהם מדבר על "טענות של החברות \ עמדת החברות".

כלומר: עצם תהליך השימוע פגום מיסודו וחסר כל בסיס חוקי. 

השר רשאי להוסיף שיקולים מעבר ל-5 השיקולים הללו, אבל עליו לפרסם זאת ברבים ולתת לציבור ולכנסת אפשרות להתייחס לשיקולים שהוא מוסיף, מעבר למה שהוגדר בחוק. בכל מקרה, מי שהואצלה לו סמכות השר (במקרה זה המנכ"ל), לא יכול להחליט במקום השר על הוספת שיקולים, ובמיוחד כשהוא שוקל רק שיקול אחד (האינטרס הכלכלי של חברות הסלולר) כשהשיקול הזה בכלל לא מצוי ברשימת 5 השיקולים, שהשר אמור לשקול בהחלטותיו בתחום הזה. 
 
דהיינו: הנימוק של "לאחר ששקלתי את טענותיה של חברת X" הוא בבסיסו אינו חוקי ודינו להתבטל, כי הוא סותר באופן מפורש את החוק. זאת, כי השיקולים לשינויים (תיקונים) ברישיון הם כולם במתחם השיקולים הציבוריים (ו\או - "שינויים בטכנולוגיה", שגם זה נמצא במתחם השיקולים הציבוריים).
 
לכן, גם אין שום סיבה לשמוע רק את טענותיה של חברה X ובעקבות זאת לשנות לה את הרישיון, בטח לא כשיקול יחידי או ראשון. קודם לכל והעיקר זה: לשמוע את הציבור, לשמוע את נציגי הציבור המוסמכים (יש המון) ולשקול את מכלול השיקולים הציבוריים כאמור בחוק ובמדיניות משרד התקשורת (בתוספת עדכונים - שינויים הנוגעים ל"התפתחות הטכנולוגית", שגם זה נמצא ב"מתחם השיקולים של האינטרס הציבורי"), בדיוק כאמור בחוק. 

נשאלת כאן גם שאלה חשובה לא פחות: האם בכלל המשרד מוכן לשמוע את התגובות לשימועים, שהוא מקבל מהציבור (כלומר: שלא מבעלי העניין. דהיינו: בעלי החברות ומנהליהן, בעלי ההון, "המקורבים לצלחת", עורכי הדין של החברות והלוביסטים)?

התשובה לשאלה הזו די ברורה: לא!.

זה גם מבוסס על נסיון אישי. לא רק שלי. 

יתרה מכך, חלק ניכר מהשימועים הצרכניים הם נסתרים מהעין. כלומר: הציבור בכלל לא יודע שיש שימוע. אין שום נוהל לשימועים (כאמור בתחילת הכתבה) במשרד התקשורת, אין פרוטוקול של דיונים לבחינת התגובות לשימוע. הכל נעשה במחשכים, ללא כל תיעוד ובהפקרות מוחלטת. 

במקום להתייעץ עם הציבור ונציגיו המוסמכים, ולבדוק את צד "הביקוש" לשירותים העתידיים, משרד התקשורת מתייעץ עם ספקי השירותים עצמם (דהיינו: עם נציגי בעלי ההון, מנהלי חברות התקשורת הגדולות וספקיות שירותי התקשורת הגדולות ביותר הקיימות בישראל, לרבות ספקי הציוד והשירותים לאותן חברות).

כלומר: בשימועים, שמקיים משרד התקשורת ובמיוחד בעניינים צרכניים, לא די שלא שואלים את הציבור ונציגיו המוסמכים, אלא נוקטים בשיטה הבאה, כמתואר היטב ובמדויק במסמך רשמי של משרד התקשורת שחשפנו, ויותר מפעם אחת:

• לא רושמים שום פרוטוקול, במהלך הטיפול בשימוע. למה להסתבך?
• ההחלטות מוכנות מראש, עוד לפני השימוע. כלומר: השימועים הם רק ספין \ "ישראבלוף". 
• ככלל, לא מפרסמים הודעה לציבור ולא מעלים את השימוע לאתר המשרד (אלא אם מישהו ממש לוחץ... דוגמה טרייה בולטת: רק בעקבות פניות של סיני ליבל ושל אתר Telecom News בנושא "חוק 6 הדקות", משרד התקשורת העלה לאתר, ללא כל הודעה לציבור - ביום 14.4.19 את נוסח השימוע, שיצא ביום 21.10.18 ואת תוצאות השימוע והחלטת המנכ"ל שיצאה ב-14.3.19. כלומר: השימוע הצרכני החשוב ביותר הזה, הוסתר מהציבור כחצי שנה ותוצאות השימוע וההחלטות הוסתרו מהציבור כחודש. גם לאחר החשיפה, לא פורסמה שום הודעה לציבור, עד רגע זה). 
• המנכ"ל מחליט לבד, לפי האינטרסים שיש לו באותו זמן (או שחותם - בלי לבדוק). 
• המנכ"ל המחליט, בכלל לא קורא את התגובות לשימוע (במקור).
• שר התקשורת בכלל לא בתמונה, גם במקום שבו זו סמכותו הבלעדית להחליט, או שהוא חייב לדעת, משום שמשתמשים בסמכותו שהואצלה, כדי להחליט. 
• במקום שבו ההחלטה קשורה לגופי רגולציה אחרים דוגמת: הגבלים עסקיים (הרשות לתחרות - כשמה כיום), הרשות להגנת הצרכן, או משרדי ממשלה אחרים ויחידות אחרות, דוגמת ועדת הכלכלה של הכנסת, הגופים הללו מקבלים הודעה על ההחלטה (אם בכל), רק בדיעבד, בלי להתחשב בדעתם.  
• כלומר: לא רק שהוא (המנכ"ל, שמחליט לבד לפני השימוע) לא קורא את התגובות לשימוע, הוא (המנכ"ל המחליט) פשוט "לא סופר איש ממטר", גם לא את "צוות השימוע", שמוקם במשרד לצורך השימוע (הפיקטיבי).
• בנוסף, המסמכים של התגובות "מונחים" בפני חברי צוות השימוע (הפיקטיבי), שגם הם לא קוראים את התגובות לשימוע, בוודאי לא את כל התגובות, למעט אחד מחברי צוות השימוע, שצריך לנסח עבור המנכ"ל מסמך, מדוע כל התגובות לשימוע - נדחות על הסף (למעט מה שחברות התקשורת הנוגעות בדבר - ביקשו מהמשרד)...
• במקום לאכוף את החוקים ותנאי הרישיון הקודמים על החברות (כדוגמת הפעילות הברוכה, היסודית והחשובה של הרשות להגנת הצרכן), משרד התקשורת ממשיך לעבוד ובמרץ, בשירות האינטרסים הכלכליים של חברות התקשורת (בדגש על חברות הסלולר). כך, השימועים החשאיים וללא פרוטוקולים, הם עוד "פטנט" כביכול חוקי, לספק הקלות והטבות כלכליות לחברות הסלולר המועדפות. 

פשוט מדהים ומזעזע.

איך אפשר להשלים עם דבר כזה כאוטי? 

ביצוע שימועים פיקטיביים, במיוחד בעניינים צרכניים, הוא נושא חמור ביותר הראוי ל"טיפול שורש" ואולי אף לחקירה פרלמנטרית \ ציבורית, שלא לדבר על חקירה פלילית. 

למעשה, אין לשר התקשורת הנוכחי כל מטה מקצועי, שמסוגל לנתח מסמכים רגולטורים דוגמת מדיניות בתחום הגלים המילימטריים, והחלטות של צמרת משרד התקשורת, או שמסוגל לבדוק אם הצמרת של משרד התקשורת היא "מינוי מקצועי", או "קליקה", שיש נגדה עשרות רבות תלונות (ולא רק ממני), שלא לדבר על מעורבותה המתמשכת (עד היום) ב"תיק 4000", שפרק אחד מ-32 פרקי הסדרה פורסם אך לאחרונה - כאן.

כך, השר דודי אמסלם, כמו קודמו, הפך את עצמו בפועל לחלק בלתי נפרד מה"קליקה" ונושא באחריות מיניסטריאלית מלאה למעשיה ולהחלטותיה של "הקליקה" הזו.

כך, שר התקשורת, דודי אמסלם, הפך להיות "שפוט של הקליקה", "מובל באף", במקום להיות מוביל, מנחה, קובע מדיניות, מביא הצעות החלטה לאישור הממשלה ותיקוני חקיקה ותקנות לאישור הכנסת (ככל שניתן בכנסת זמנית). 

קשה להאמין, אבל תוך ימים ספורים השר דוד אמסלם, נפל בדיוק לאותם בורות של קודמו בתפקיד, השר הכושל לשעבר - איוב קרא, והחל להתנהל בדיוק כמוהו, אם לא יותר גרוע ממנו (מנקודת ראות ציבורית).

בדומה ל-3 המנכ"לים שקדמו לו, מנכ"ל משרד התקשורת דהיום (נתי כהן, בתמונה משמאל) כנראה בטוח, שהקוד האתי לעובדי המדינה (גם כאן) לא חל עליו ועל החלטותיו. גם לא קובץ הכללים הנהלים וההנחיות למנכ"לים בשירות המדינה. הוא מצוי מעל לכל (חוק, תקנות, החלטות ממשלה וכנסת, נהלים, מדיניות שר, תקשי"ר וכיו"ב).

יש עוד כמה בצמרת המשרד הדוגלים בהשקפת עולם האנרכיסטית הזו.

כל שר הנותן לזה יד - שותף לכאוס והופך, לכאורה, ל"שותף בפועל" לתהליכי "תפירת תיקים" במדינת ישראל לאנשים הלא נכונים ולשיבוש שלטון החוק במדינה דמוקרטית.   

אני ממליץ לכל ראש ממשלה, שיזכה לאמון כנסת ה-22, לבצע "ניתוח דחוף" בחולה המדמם הזה, שנמצא במצב גסיסה מזה כמה שנים טובות (למעשה זה "צמח" במצב של "מוות קליני" ב"הנשמה מלאכותית"), חולה, ששמו משרד התקשורת הישראלי. 

לכן, הטיפול הכושל ברגולציית עולם התקשורת בישראל והטיפול הכושל וחסר האחריות של ראשי משרד התקשורת וגופי הסמך של המשרד בתחום השמירה על האינטרסים הציבוריים וקיום החוק במדינת ישראל (בדגש על חוק התקשורת ותקנותיו), מחזקים את הצורך הדחוף בהקמת "רשות לתקשורת", רשות עצמאית, שתפעל לטובת הצרכנים ולא נגד הצרכנים ולטובת בעלי ההון וה"מקורבים לצלחת" של מקבלי ההחלטות, בניגוד מוחלט לחוק ולאחריות המוטלת על משרד ממשלתי חשוב ובעל כוח כלכלי עצום כלפי השחקנים הגדולים בשוק. 

ראוי כי בנוסף להקמת ''רשות תקשורת לאומית'', יש להקים גם ''ועדה קבועה בכנסת לענייני תקשורת''. גם בארה''ב יש ועדה בקונגרס לענייני תקשורת. לעניות דעתי, יש להוציא את נושא התקשורת מועדת הכלכלה של הכנסת, שעמוסה בנושאים כלכליים מגוונים ואינה מסוגלת להתמחות בתחום התקשורת. היקף תחום התקשורת בישראל הוא מעל 20 מיליארד ש''ח והוא טכנולוגי מאד ורווי בנושאי רגולציה, שמחייבים התמחות מקצועית ייחודית - גם בכנסת ובוועדותיה.