קטע מהספר "בשבי המצרי" מאת אבי וייס עורך Telecom News לרגל 50 שנה למלחמת יום הכיפורים
מאת: אבי וייס, 20.9.23 ,08:30

הספר "בשבי המצרי", שכולל 108 עמודים, נכתב בביתן 30 בבית החולים תל-השומר במהלך החודש הראשון לאחר החזרה מהשבי המצרי (במהלך דצמבר 1973), כאשר כל הפרטים היו עדיין טריים וזכורים היטב, ופורסם ב-1998, לאחר שכתב-היד היה מונח 25 שנה במגירה.

הספר הוא יומן מפורט המהווה תעודה אנושית מזעזעת, על קורותיו בחטיבה 600 של תותחן טנק בקרבות מלחמת יום הכיפורים בסיני ולאחר נפילתו בשבי המצרי ב"חווה הסינית" במתחם "מיסורי".

בספר תיאור אמיתי של מה שהתרחש בכלא המצרי: עינויים, מעללים נפשעים של הסוהרים, חקירות אכזריות, ואפילו הרג שבויים. זאת, מול מאמציהם של השבויים לשמור על צלם אנוש. תוך כך מתוארות גם דמויותיהם של חיילים וסוהרים מצרים וזוטות-ההווי, המחרידות והמגוחכות כאחד, של בתי הכלא המצריים.

הפרק הפותח את ספרו של אבי וייס עורך Telecom News - "בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים – יומנו של שריונר", שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון ב-1998 ב-2 מהדורות, הובא ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ה - כאן.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ו, הובא קטע מתוך פרק ג' בספר - כאן, לתיאור נפילתו ולזכרו של מפקד הטנק סגן ניסן כץ  ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, (בן 25 בנופלו), מגדוד 410 חטיבה 600, שהבת שלו נולדה בתזמון מדהים באותן הדקות בהן נהרג בקרב.

ביום הכיפורים תשע"ז, ו-43 שנים למלחמת יום הכיפורים, הובא קטע מתוך פרק ד' בספר - כאן, שמתאר את רגעי הקרב האחרונים עד לנפילה בשבי ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", קרב של חטיבה 600, בו נהרג (בן 25 בנופלו) הסמ"פ סרן מגדוד 410, מנדי פלד (פייביש) ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, שקטע את טיולו בארה"ב כדי לחזור לארץ ולהילחם.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ז, הובא  כאן קטע  מתוך פרק ה' בספר, שמתאר חלק מהיום הראשון בשבי המצרי, לזכר סמל מאיר טובול ז"ל, נהג טנק מגדוד 410, שנפל בשבי המצרי בקרב של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", והלך לעולמו (בן 26 בנופלו) בשבי המצרי. 

לרגל יום הכיפורים תשע"ח ו-44 שנים למלחמת יום הכיפורים, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ה' בספר, שמתאר את תלאות השבי, לכבוד פדויי השבי הגיבורים, ששרדו את התופת וממשיכים לשאת בגופם ובנפשם את צלקות העינויים שעברו.

לכבוד 70 שנות עצמאות ולרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ח, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ז' בספר, שמתאר את תלאות השבי.

לרגל יום הכיפורים תשע"ט ו-45 שנים למלחמת יום הכיפורים הובא - כאן, קטע מתוך פרק ט' בספר, שמתאר חלק משגרת היום השני של המעבר לכלא עבסייה מהכלא הקודם, לזכר סמ"ר דורון גרינוולד ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, מפקד טנק מגדוד 410, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 בגזרה המרכזית, מדרום-מזרח לאיסמעיליה ומצפון-מזרח לאגם המר הגדול, ליד "החווה הסינית".

לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ט הובא  - כאן, קטע מתוך פרק י"א בספר, שמתאר חלק מחוויית החזרה הביתה מהשבי המצרי, לזכר סמ"ר חיים אביטל ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, מפקד טנק מגדוד 410, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 סמוך ל"מכשיר".

לרגל יום הכיפורים תש"פ ו-46 שנים למלחמת יום הכיפורים הובא - כאן, קטע מתוך פרק ח' בספר, שמתאר את תלאות השבי, לזכר סמ"ר שמעון ועקנין ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, טען-קשר מגדוד 409, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 במתחם "טלוויזיה" לבלימת האויב בגזרה המרכזית בסיני.

לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תש"פ, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ד' בספר, שמתאר חלק קצר מסיום יום הקרב ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", לזכר סמל יגאל הללי ז"ל, נהג טנק מגדוד 410, שנפל בקרב זה של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" (בן 23 בנופלו).

לרגל יום הכיפורים תשפ"א ו-47 שנים למלחמת יום הכיפורים, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ט' בספר, שמתאר חלק משגרת הימים השלישי, השישי והשמיני בכלא עבסייה, לזכר סרן מאיר אלפרט ז"ל, מ"מ מגדוד 410, שנפל בקרב של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית" (בן 25 בנופלו).

לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשפ"א, הובא - כאן, קטע קצרצר הפותח את העמוד הראשון של הספר, ולאחר מכן קטע מתוך פרק י"א בספר,שמתאר חלק מחוויית החזרה הביתה מהשבי המצרי, לזכר סמ"ר דוד רשלבך ז"ל, תותחן טנק מגדוד 410, שנהרג (בן 20 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית".

לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשפ"ב, הובא - כאן, קטע מתוך פרק י' בספר, שמתאר חלק מימי המפנה בשבי המצרי לפני השיבה הביתה, לזכר סמ"ר אליהו פורמן ז"ל, סטודנט בטכניון חיפה, טען-קשר בגדוד 410, שנפל בקרב של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית" (בן 23 בנופלו).

לרגל יום הכיפורים תשפ"ג, הובאו - כאן, קטעים מתוך פרק י"א ופרק י"ב בספר, שמתארים חלק מחוויית החזרה הביתה מהשבי המצרי והאשפוז בביה"ח שיבא תל השומר, לזכר סמ"ר נחום לניאדו ז"ל, סטודנט בטכניון חיפה, נהג טנק בגדוד 407, שנפל בקרב הפריצה של חטיבה 600 לגדה המערבית של התעלה באזור צומת "טרטור" וכביש התעלה (בן 24 בנפלו).

לרגל יום הזיכרון לחללי צהל תשפ"ג, הובאו -כאן, קטעים מתוך פרק ד' בספר, שמתארים את תהליך משיכת גשר הגלילים לחצית התעלה, לזכר סרן נתן דוידוביץ ז"ל, סטודנט בטכניון חיפה, סמ"פ מגדוד 410, שנפל בקרב של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית" (בן 23 בנופלו).

כעת, לקראת יום הכיפורים תשפ"ד ולרגל 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, מובא קטע מתוך פרק ה' בספר, שמתאר חלק מתלאות השבי.



...הגענו לבית סוהר אחר, כנראה בית הסוהר האזרחי של קהיר. הורידו לי את הכיסוי מעל העיניים. המבנה שהוכנסנו לתוכו היה בן חמש קומות. הובילו אותנו לתאים בקומה הראשונה. בתא שלי היו שני שבויים נוספים, שלא הכרתי קודם לכן. הסוהרים הורידו את חוטי הטלפון מהידיים וזרקו אותנו פנימה לאחר כמה הצלפות. בדלת התא היה חור הצצה, שדרכו ראיתי את החלל הפנימי של בית הסוהר. היו בו תא אסירים רבים וביניהם גשרים ומדרגות. האסירים לבשו בגדים כחולים. הרעש היה גדול, והאסירים מן הקומות העליונות השליכו עלינו קליפות. הם קיללו אותנו והשנאה בערה בעיניהם.

התיישבתי על מחצלת שהיתה פרושה על רצפת התא. התבוננתי בשני חברי לתא. המראה שלהם היה מחריד. ראשיהם היו מגולחים ומבריקים, פאות לחייהם היו עבות ובולטות וזקן דליל כיסה את הפנים המעונים והמלוכלכים. אסור היה לדבר. מדי פעם נכנסו הסוהרים לתא, ואז היה עלינו לקפוץ לדום ולהתייצב ליד הקיר. בביקורים האלה ספגנו קללות, איומים ומכות מאלות, כדי להבהיר לנו את מהות החוק במקום. התא היה מסויד לבן, ותקרתו גבוהה מאוד. בצד אחד של הקיר היה צוהר מסורג, שדרכו חדר אור פנימה, מנורה חשופה השתלשלה מן התקרה והאירה את התא. בפינה ניצב דלי גומי לעשיית צרכים. לא היה נעים להיות ליד הדלי הזה כשהוא מלא, אך זה היה עדיף מן ההתאפקות של הימים הקודמים.

זמן קצר לאחר שהוכנסנו לתא הוצאנו ממנו והובלנו לתא צינוק, שבו היו כבר שלושה שבויים. שמענו רעש של גרירת ברזילים, דפיקות פטיש וצעקות. לא הבנו מה קורה בחוץ והבטנו איש בעיני רעהו באימה. לאחר זמן מה החזירו את שלושתנו לתא הקודם. בתא היו מוצבות שלוש מיטות, זו מעל זו ומחצלות ששימשו כמזרונים. על כל מיטה היו שתי שמיכות. מכיוון שרגלי היו נפוחות ורגלי השמאלית שתתה דם ולא הייתי מסוגל להניע את כף הרגל, ביקשתי לשכב במיטה התחתונה, כדי שלא אצטרך לטפס למעלה. חברי לתא, חייל מאחד המעוזים, שנפל בשבי בראשית המלחמה, וד"ר קובי שניידרמן, שהיה רופא במעוז. הסכימו ללא היסוס.

בערב קיבלנו כמה פיתות חמות, שנאפו במאפיית בית הסוהר, וסיר מלא עדשים. זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי מזון במצרים (פרט ללחמנייה לאחר החקירה במקום הקודם). התנפלנו על האוכל באצבעותינו וטרפנו אותו מייד. הדלת נהדפה בחריקה צורמת והוצאנו מהתא כשעינינו קשורות. הסתדרנו בטור. כל אחד מאיתנו אחז בכנף בגדו של זה שלפניו. הובלנו דרך מסדרון וכמה מדרגות, שעליהן כשלתי לא הרף, לתוך כיתה, והתיישבנו על ספסלים. ישבנו מתוחים, והסוהרים עברו בינינו, בעטו בכל אחד מאיתנו, הכו בעורף, סטרו וירקו עלינו. הכיסויים הורדו מעל עינינו.

לתדהמתי הרבה ראיתי את אהרון נרקיס המ"פ במדי אסיר, כשראשו מגולח, ואת זכריה ברקוביץ, שתמיד אהבתי להתלוצץ עימו. גם ברגעים האלה הוא קרץ אלי מן השולחן הסמוך לאות עידוד. בשעה שקראו את השמות במפקד השבויים, הייתי שרוע כפות על האדמה, וכנראה שבשל דמדומי הכאבים הספקתי לקלוט רק את שמו של נרקיס ולא שמעתי את שמו של ברקוביץ. שמחתי לראות את שניהם, שאותם חשבתי למתים, וקיוויתי, שחיילים נוספים מן הפלוגה ניצלו מן הקרב על "מכשיר".

החל שלב החקירות בכתב. לכיתה נכנס קצין בכיר וחילק שאלונים, שעליהם היינו צריכים להשיב בכתב. סיימתי לכתוב את התחקיר והרמתי את ראשי, כדי להתבונן באנשים שמסביבי ולזהות פנים מוכרים. הרגשתי שאני נמצא בגיהינום יחד עם חברי, ושאנחנו משלמים כבר על החטאים הקטנים שלנו עלי אדמות. החיילים המצריים התרגזו על כך שאינני מתרכז בנייר. הסברתי להם, שגמרתי למלא את התחקיר. אולם, שלושה מהם התנפלו עלי. אחד פתח את פי ודחף את אצבעותיו לגרוני, השני הלם בחוזקה על חזי, והשלישי בעט בצלעותי. כנראה הם רצו שאקיא. אך אני לא הקאתי ולא הוצאתי כל זעקה מפי. הם הכו אותי ובעטו בי כמה דקות עד שהתייאשו. הייתי מוטל על הספסל המום לחלוטין. לא צעקתי, אך גניחות חרישיות נפלטו מפי. ראיתי את זכריה מזיל דמעה למראה ההתעללות בי. המשכתי לשחק את האדיש, לא היה אכפת לי מכלום.

הוחזרנו לתא וצנחתי על המחצלת רצוץ ושבור. התחלתי לקדוח מחום, וצמא עז תקף אותי. "אני צמא, אני צמא", מילמלתי. כל גופי בער ורעד. למכות כבר הייתי אדיש, אך הייתי חייב לכבות במשהו את שריפת הצימאון שבפי. העדשים המלוחות שאכלתי לפני כן הגבירו את צמאוני. לעסתי חתיכת פיתה יבשה וחשבתי, שאני הולך להשתגע. דפקתי באגרופי על דלת הברזל וצרחתי "מיא! מיא!". הסוהר ניגש לצוהר שבדלת. התחננתי למעט מים, אך הוא צחק וירק על פרצופי דרך הצוהר, ואיים שיפליא בי את מכותיו אם לא אחזור למיטה.

חזרתי למיטה. הצמא העביר אותי על דעתי. בקבוקי גזוז תוססים שוב צפו מול עיני בכל פינות התא. "מים, רק מים", רעדתי בכל גופי. הנחירות שנפלו מפי הפריעו לחברי בתא לישון. קובי הרופא ניסה להרגיעני, וביקש שאנסה להחזיק מעמד עד הבוקר, אך לא הייתי מסוגל. שגעון הצמא תקף אותי וחום גופי עלה. שוב צלעתי אל דלת התא ודפקתי עליה בייאוש. אף סוהר לא הגיע. צלעתי בתא לאורכו ולרוחבו כמטורף. ברגעים אלה איבדתי את שפיות דעתי...
 
צילום תמונה עליונה (סמל 50 השנה): דובר צה"ל.

בתמונה התחתונה: אבי וייס (בפיג'מת הפסים המצרית) יורד מהמטוס, שהביאו מקהיר מן השבי המצרי. הוא יורד בכוחות עצמו למרות פציעתו החמורה ברגליים מהעינויים בשבי, אוחז בזר פרחים שקיבל במטוס מרעיית הנשיא - נינה קציר. קרדיט צילום: צה"ל.
הערה: התמונה עברה עיבוד AI לצבע.   הכתבה מ-18.9.23 של שמעון כהן באתר ערוץ 7 (עם הקלטה של 25 דקות): עינויים ומכות על כל תשובה לא במקום. זיכרונות מהשבי המצרי: עינויים, השפלות, מכות, חקירות צולבות ורצח של חברים שנשבו אתו. נצ"מ בדימוס וייס לא שוכח. 50 שנה למלחמת יום כיפור - כאן.