ניתוח: פסק דין שגוי בבית משפט השלום בירושלים בתביעה, שנמשכה כמעט שנתיים, עורר את התקווה בקרב תומכי "עסקני ועדת הרבנים לענייני חסימות תקשורת", שהם "מנצחים" את "האויב הגדול" שלהם: חברת "ימות המשיח". ניתוח של סיפור הזוי, שיכול להתרחש רק בישראל ובירושלים.
עדכונים בסוף הכתבה.
מאת:
אבי וייס, 7.1.21, 10:44
ביום 2.1.21 פרסם כבוד הרשם הבכיר מבית המשפט שלום בירושלים,
אופיר יחזקאל (בתמונה משמאל, לקוחה
מאתר בית המשפט), פסק דין די תקדימי (מיד אפרט למה), בתחום המאוד טעון יצרים בחלק מהציבור בישראל (והכוונה לציבור החרדי) והוא תחום הצינתוקים.
פסק הדין המלא נמצא כאן - למתעניינים.
את תחום הצינתוקים אנו מלווים מאז שאתר Telecom News עלה לאוויר ב-2013 והמאמר הראשון אודות התופעה הזו פורסם על ידינו
כאן ב-2013.
הנושא הזה השתלב בכל המאבקים סביב פעילות "עסקני ועדת הרבנים לענייני חסימות תקשורת". פרסמתי מעל ל-70 כתבות ועוד עשרות רבות של אייטמים קטנים נפרדים בנושא, כשהכתבה האחרונה הרחבה בנושא זה פורסמה לאחרונה באתר זה תחת הכותרת: "
החוצפה המריאה לשחקים: נחסמו כרבע מיליון מספרים בבת אחת וגם של מח"ש!".
פסק הדין, שפורסם כעת מבית משפט השלום בירושלים, הוא תוצאה של תהליך, שהחל לפני קרוב לשנתיים (בפברואר 2018), כתביעה בבית המשפט לתביעות קטנות, כנגד חברת הסלולר הלו-015 וחברת "ימות המשיח".
שם התברר, שיש בתביעה הזו הרבה בעיות, וכתב התביעה תוקן פעמיים והתגלגל מבית המשפט לתביעות קטנות לבית משפט השלום, עד להכרעה בדין של כבוד הרשם הבכיר
אופיר יחזקאל, שבמקום לדחות את התביעה הזו על הסף, קבע כמה תקדימים בעיתיים ביותר, שלפי מיטב הבנתי,
לא מבוססים על כל חוק קיים בישראל.
בהמשך הדרך, הסכים התובע - בסעיף 28 בפסק הדין,
למחוק את חברת הסלולר הלו-015 מהתביעה, שכן החוק מגן עליה מפני תביעות כאלו. לא ברור מדוע בית המשפט לא עשה זאת מתחילת הדרך, שכן החוק ממילא קובע, שחברת התקשורת, שמעבירה, לכאורה, צינתוקים ברשת התקשורת שלה, אינה אחראית לכל מי שמחייג דרכה ואינה אחראית לתוכן השיחות.
כך,
חברת "ימות המשיח", שהיא ספק פלטפורמות תוכנה בתחום התקשורת, נשארה הנתבעת היחידה. זאת, במקום לתבוע את מי
שהיה צריך לתבוע אותו: את המחייגים חיוגי צנתוק האסורים,
ולא את החברה, שסיפקה להם את התוכנה לחיוג.
למה היה צורך לדחות את התביעה הזו על הסף? מ-2 סיבות עיקריות:
אין נתבעים נכונים על פי החוק (מוגדרים בחוק "מפרסמים"), כלומר, אין את אלה, שמהם חויג הצלצול המוגדר כצנתוק, ו
אין שום ראיה נכונה ומבוססת, שאכן היו צנתוקים, כמוגדר בחוק. בלי 2 היסודות הללו, לדעתי, כל סטודנט מתחיל למשפטים מבין, שאין מקום לתביעה. אבל זה לא המצב כאן.
מה שגוי לעניות דעתי בפסק הדין מבית המשפט השלום בירושלים?
הכל. יש כאן אוסף אדיר של תקדימים, אבל אתרכז כאן בכמה נושאים עיקריים:
א. את מי צריך היה לתבוע?
הנושא הזה מאוד ברור ב
חוק (וגם בפסיקה) והחוק הנוגע נמצא כאן וכל אחד יכול לקרוא אותו בעצמו:
התובע, במקום לאתר את בעלי העסקים מהם הוא קיבל שיחות המוגדרות כצינתוקים, החליט לתבוע את בעלי חברת התוכנה, שמכרה להם את התוכנה, שבאמצעותה הם מבצעים את החיוג (חברת "ימות המשיח").
השופט, בלוליינות משפטית מאוד מוזרה, במקום לשלוח את התובע בחזרה לביתו, שיכין שיעורי בית וינסה למצוא בעצמו מי חייג אליו, החליט, שחברת "ימות המשיח" היא בגדר "המפרסם", כאילו היא אחראית לחיוגים הללו. כלומר, הוא קבע, שהיא אחראית לחיוגים ולכן היא זו שתשלם את הקנס שקבע, כ-35 אלף ש"ח.
ב. מהן ראיות המוכיחות צנתוק?
בתחילה, התובע הביא רשימה בכתב יד של המספרים, שנטען שחייגו וביצעו צנתוק, וכתב באופן כללי מה הייתה הודעה, ששמע בחיוג, שנענה על ידו, לפני שהקשר נותק ובחיוג החוזר שלו, למספר שנכנס אליו.
אחרי שהתברר לו, שזה לא ראייה בכלל לשום דבר, הביא צילומי מסך של המכשיר שלו, שבו רואים את המספר, שחייג אליו.
השופט קיבל את צילומי המסך, כראייה לצנתוק.
אולם,
אין זו ראייה בכלל לשום דבר.
אולי המחייג חייג אליו לברך אותו בשבת שלום או ברכה אחרת? אולי המחייג חייג אליו כדי לשאול בשלומו ושלום בני משפחתו? מהיכן יודעים, שזה צנתוק (פרסומת) האסור בחוק?
ראיות נכונות ותקפות בתחום זה הן הסרטה והקלטה של החיוג, כולל מה שומעים לאחר המענה וטרם הניתוק ואחרי החיוג החוזר למספר שנכנס. כ"כ, רצוי בתוספת תיעוד של חברת הסלולר, תיעוד של פלט רישום שיחות נכנסות, שבהן רואים בברור בפלט של חברת הסלולר, את המועדים של המספרים הנכנסים הללו, זמן המענה המדויק וזמן השיחה - עד שנותקה. רק כך אפשר להוכיח באופן ממשי שזה צנתוק.
השופט בחר להתעלם מכל זה
ויצר עובדות יש מאין, שכאילו אם אנו רואים בצילום מסך של מכשיר סלולרי - מספר טלפון של שיחה נכנסת, זה צינתוק. למה? זה לא ברור.
ג. האם חובה על הנתבע למסור לתובע את הפרטים של מספרי הטלפון, שחייגו אל התובע?
השופט קבע כאן, לדעתי, תקדים לא רק בלתי חוקי בעליל, אלא גם לא הגיוני.
השופט קבע, שעל הנתבע (חברת "ימות המשיח") היה להעביר לתובע את הפרטים של בעלי המספרים, שחוייגו אל התובע, כולל לספק לתובע את ההסכמים, שנעשו בין חברת "ימות המשיח" לבעלי העסקים הללו (מהם יצאו הצלצולים), הסכמים, שנחתמו בעבר, בינם לבין חברת התוכנה "ימות המשיח".
השופט משום מה שכח, שיש חוק מאוד מפורש בתחום הזה וקוראים לחוק הזה:
חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת), תשס"ח-2007.
בחוק הזה מוגדר היטב מי מוסמך לספק נתונים ממאגרי המידע של חברות התקשורת בעלות רישיון על בעלי מספרי טלפון (וזה גם עבר הרבה דיונים משפטיים ויש הרבה פסיקה בנושאים הללו, השופט כנראה שכח הכל), כמופיע, למשל, ב-2 הצילומים הבאים מתוך החוק הזה:
כלומר:
רק בית משפט מוסמך להחליט על כך ורק בעבירות, שהן פשע או עוון.
למי שלא יודע, צנתוק זה לא פשע ולא עוון.
כלומר:
אסור לחברת "ימות המשיח", או כל חברה אחרת (דוגמת חברת התקשורת, שאצלה יש את מלא הפרטים של בעל הקו), למסור, גם על על פי החוק הזה, שום נתון על בעל הקו - לתובע. בוודאי שלא בלי צו שיפוטי.
לא ברור, מהיכן המציא השופט בפסק הדין הזה את הלהטוט המשפטי התקדימי (
כאן), כאילו חברת "ימות המשיח" הייתה אמורה למסור לתובע את הפרטים הללו בלי צו שיפוטי, שלא לדבר על הפגיעה החמורה ביותר ב"
חוק הגנת הפרטיות", אם החברה הייתה עושה כך.
לפי איזו חוק קיבל השופט את ההחלטה שיש למסור פרטים של צד ג' לתובע בתביעה קטנה, או בבית משפט שלום, רק בגלל שהגיש תביעה כזו בעניין הספאם הטלפוני?
למעשה, השופט אומר לכל חברת תוכנה שיש בה יכולות חיוג: אתם חייבים לחשוף את הלקוחות שלכם שמשמשים במערכת שלכם וההסכמים עמם בכל תביעה, בלי צו שיפוטי ובלי חוק או תקנה. למשל, לפי פסק הדין הזה אפשר גם לתבוע את ווצאפ, פיסבוק \ מסנג'ר, Hangout, זום, Teams, סקייפ,
WebEX וכל חברת תוכנה אחרת, שיש בשירותים שלה חיוג ו\או שליחת הודעות ברשת הטלפוניה הרגילה והשופט אומר להם: תהיו מוכנים שתחשפו את הפרטים המלאים שיש לכם על הלקוחות, או שתשלמו אצלי קנסות ענק.
שום שופט לא יכול להורות לאזרח או לחברה עסקית, להפר בגלוי את חוקי מדינת ישראל בצורה כזו, ולכן,פסק הדין הזה מאוד תמוה, בלשון המעטה.
סבורני, שהעניין הזה יתוקן בערר שיוגש על פסק הדין הזה.
מחברת "ימות המשיח" נמסרה התגובה הבאה לפסק הדין: "יש בתביעה רשימה ארוכה של מספרים, שטען שחייגו אליו.
סרבנו למסור את פרטי הלקוחות בלי צו בית משפט, וציינו כי ניתן את פרטי הלקוחות, במידה והתובע יראה מה העבירה על החוק בכל אחד ואחד מהמספרים, ובהתאם לזה, שבית המשפט יתן צו ונחשוף את הפרטים.
הוא הגיש 3 בקשות כאלו, שלא התקבלו.
בדיון הוכחות, השופט אמר לנו, שאם נסרב לתת את הפרטים של הלקוחות, אז הדבר יהיה כנגדנו.
אנו לא מוכנים לאפשר מצב, שבו תביעה תחשוף אוטומטית פרטים של לקוחות, בלי דיון האם בכלל יש מקום לחשוף ולפגוע בפרטיות שלהם, והודענו לבית המשפט, שאנו מסרבים לתת אותם בלי צו.
ולכן בית המשפט פסק, שאנו צריכים לשלם.
אנחנו נערער למחוזי, כי לא יתכן, שתביעה, שמשורבב בה שם מספר של לקוח, תגרום אוטומטית לחשיפת פרטיו.
אנו לא נתן יד לפגיעה בפרטיות של הלקוחות".
נדווח לקוראינו מה התפתח בפרשה זו, שתתגלגל כעת לבית המשפט המחוזי בי-ם.
