"גילוי דעת" חדש, שפרסמה הרשות להגנת הפרטיות, מאיים להפוך את כולנו לעבריינים
מאת: עו"ד אסף לנדאו, 2.12.18, 08:00

ממתי רשימה של מיילים, שיש לכל אחד, דורשת רישום מאגר מידע? מה קורה פה? פקידים בגוף ממשלתי, עם תפקיד מאוד ברור ומוגדר בחוק, לקחו לעצמם את החירות להגדיר מחדש את החוק. ואפילו לא מדובר על שופטים. זאת, בלי סמכות. בלי אחריות. בלי בושה.  המשמעות האופרטיבית והסברים למה מדובר במעשה רע כל כך.
 
חוק חדש, שחוקקה הרשות להגנת הפרטיות, קובע, שאם יש לך רשימה של כתובת דוא"ל, ולא רשמת אותה כמאגר מידע רשום, אתה, כנראה, עבריין. רגע, מה? חוקים זה לא התפקיד של הכנסת? וממתי רשימה של מיילים, שיש לכל אחד, דורשת רישום מאגר מידע? מה קורה פה?

אז ככה. לפני מספר ימים (28.11.18), פרסמה הרשות להגנת פרטיות (גוף סטטוטורי במשרד המשפטים) "גילוי דעת" הקובע, שאם יש לכם אוסף של כתובות דוא"ל בצירוף שמות האנשים, הרי שמדובר במאגר מידע לפי חוק הגנת הפרטיות.

המשמעות האופרטיבית היא, שכמעט כל ישראלי, שמחזיק כמה כתובות דוא"ל של אנשים אחרים, צריך פתאום לרשום מאגר מידע, ולשלם אגרה, ולדווח, ולפעול לאבטחת מידע ברמה מסוימת, ולהחזיק עו"ד צמוד, שיסביר לו מה מותר ומה אסור ועוד ועוד ועוד.

גילוי הדעת -כאן.

אגב, סעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות קובע במפורש:
"אוסף הכולל רק שם, מען ודרכי התקשרות, שכשלעצמו אינו יוצר איפיון, שיש בו פגיעה בפרטיות לגבי בני האדם, ששמותיהם כלולים בו, ובלבד שלבעל האוסף או לתאגיד בשליטתו אין אוסף נוסף".

כלומר, המחוקק (זה האמיתי, שיושב בכנסת, שנבחר ע"י הציבור בדיוק לצורך זה) הבין, שזה לא הגיוני לחייב בכל החוקים והתקנות המורכבים האלה, כל אדם המחזיק כמה פרטים טריוויאליים כמו "דרכי התקשרות". אז המחוקק קבע. למה שזה יפריע לפקידים לא נבחרים להחליט אחרת?

אני אפילו לא רוצה להיכנס לנימוקים המופרכים של הרשות. כלומר, אני יכול לתקוף אותם ולהסביר למה הם מופרכים, אבל כל אדם בר דעת, שיקרא את "גילוי הדעת", יבין לבד, שמדובר בנימוקים לא משכנעים, בלשון המעטה.
 
אני כן רוצה לדבר על המדרון החלקלק, שאנו כבר דוהרים לתחתיתו האיומה.

אני רוצה לדבר על כך, שמישהו קודם כל ירה את החץ, ורק אחר כך סימן את המטרה. מישהו החליט, שכולם צריכים להיות כפופים לו, אז הוא המציא חוק היוצר את המצב הזה. בלי סמכות. בלי אחריות. בלי בושה. פקידים בגוף ממשלתי, עם תפקיד מאוד ברור ומוגדר בחוק, לקחו לעצמם את החירות להגדיר מחדש את החוק. ואפילו לא מדובר על שופטים.

אנסה להסביר בכמה נקודות קצרות, למה מדובר במעשה רע כל כך:

1) גם אם נתעלם מהעובדה, שהפרשנות המשפטית היא תפקידו של בית המשפט, ולא של אף פקיד אחר, הרי שיש כלים פרשניים מאוד ברורים בעולם המשפט. "הפרשנות" במקרה הזה לא עומדת באף אחד מהם. היא, דה פקטו, מייצרת חוק חדש, במקום חוק קיים, ולא רק מסייעת להבהיר נקודה שבמחלוקת. נהפוך הוא, לשון החוק ברורה מאין כמוה. יש כאן ניסיון ציני לכפות "פרשנות" על מילים ברורות.
 
2) נכון. יש גם רשויות אחרות הנוהגות באותה דרך. מפרסמות חוות דעת כאלו ואחרות, מפרשות את החוק בצורה מסוימת, ומביאות את הפרשנות לידיעת הציבור. אבל העובדה, שרשויות אחרות עושות את זה, עדיין לא אומרת, שזה תקין או קביל או חוקי.
 
3) אחד מהעקרונות החוקתיים החשובים ביותר הוא עקרון החוקיות. אלמנט אחד שלו אומר, שהרשות מוסמכת לפעול רק מכוח הסמכה מפורשת בחוק או מכוחו, וכל מה שאינו מותר לה על פי הדין - אסור לה. אני לא מכיר חוק המתיר לרשות לחוקק באמצעות פרשנות או בכלל. אלמנט אחר של אותו עקרון החוקיות אומר, שחייבת להיות בהירות וודאות בלשון החוק. מובן לגמרי, שאם צריך פרשנות כל כך מרחיקת לכת, אזי אחד משניים: או שלשון החוק לא ברורה ואז הפרשנות שלו צריכה להיות דווקא לטובה ולהקלה על האזרח, או שמישהו פשוט חרג מסמכותו וייצר פרשנות מסובכת, מופרכת ולחלוטין לא ברורה לאזרחים. סטייה מעקרון החוקיות היא פעולה בלתי חוקתית בעליל. לא רחוק היום וכל אזרח יצטרך להסתובב עם עו"ד צמוד, כי אתה כבר לא יכול לדעת מה מותר ומה אסור.
 
4) הרעיון, לפיו פקיד, מוכשר וטוב לב ככל שיהיה, מרשה לעצמו לייצר חוקים ולקבוע פרשנויות מרחיקות לכת, והכל בנימוק של "טובת הציבור" הוא רעיון הפוגע בעיקרון החירות בצורה העמוקה ביותר. מטרתו של השלטון, על כל זרועותיו, היא לספק לאזרח ביטחון ותשתית חוקית להגנה על חייו, חירותו וקניינו. השלטון לא צריך לקבוע לאזרח מה טוב לו ומה לא טוב לו. אסור לו לרדת לחיי האזרח בצורה בוטה כל כך. להפוך כל אלמנט בחייו למבוקר, מפוקח ונשלט. זאת לא דמוקרטיה. זאת לא מדינת חופש.
 
אם מישהו חשב שאקטיביזם שיפוטי זה רק פסילת חוקים והתערבות בענייני מדיניות, שרק בית המשפט העליון הוא הבעיה - תתעוררו. המפלצת הזאת משתלטת על כל תחום בחיים שלנו. אם קודם היה עוד אפשר לשים את האצבע על אנשים ספציפיים, להגיד שהשופט הזה והזה פעלו כך וכך, ועוד להתווכח איתם ולנסות להוכיח אותם על טעותם, הרי שהיום, מסתבר, שגוף פקידותי אמורפי יכול לייצר חקיקה חדשה ואפילו אין צורך בחתימה של אדם על המסמך. האם ראש הרשות קבע את "גילוי הדעת"? האם היועץ המשפטי? האם המזכירה או מחלקת התה? כנראה שאנו אפילו לא צריכים לדעת.

מאת: עו"ד אסף לנדאו, דצמבר 2018.
שותף במשרד ארבל בראון לנדאו –- עורכי דין.
www.abrlaw.co.il