קטע מהספר "בשבי המצרי" מאת אבי וייס, עורך Telecom News, לכבוד פדויי השבי הגיבורים, לרגל 44 שנים למלחמת יום הכיפורים, וגם חשיפת האות והסמל החדשים של פדויי השבי לדורותיהם.
מאת: אבי וייס, 27.9.17 ,18:10  

הפרק הפותח את ספרו של אבי וייס עורך Telecom News – "בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים – יומנו של שריונר", שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון ב-1998 ב-2 מהדורות, הובא ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ה - כאן.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ו, הובא קטע מתוך פרק ג' בספר - כאן, לתיאור נפילתו ולזכרו של מפקד הטנק סגןניסן כץ   ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, בן 25 בנופלו, מגדוד 410 חטיבה 600, שהבת שלו נולדה בתזמון מדהים באותן הדקות בהן נהרג בקרב.

ביום הכיפורים תשע"ז, הובא קטע מתוך פרק ד' בספר - כאן, שמתאר את רגעי הקרב האחרונים עד לנפילה בשבי ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", קרב של חטיבה 600, בו נהרג (בן 25 בנופלו) הסמ"פ סרן מנדי פלד (פייביש) ז"ל, שקטע את טיולו בארה"ב כדי לחזור לארץ ולהילחם.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ז, הובא קטע  מתוך פרק ה' בספר, שמתאר חלק מהיום הראשון בשבי המצרי, לזכר סמל מאיר טובול ז"ל, נהג טנק מגדוד 410, שנפל בשבי המצרי בקרב של חטיבה 600  ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", והלך לעולמו (בן 26 בנופלו) בשבי המצרי. 

כעת, לרגל יום הכיפורים תשע"ח ולרגל 44 שנים למלחמת יום הכיפורים, מובא קטע מתוך פרק ה' בספר, שמתאר את תלאות השבי, לכבוד פדויי השבי, ששרדו את התופת, וממשיכים לשאת בגופם ובנפשם את צלקות העינויים שעברו.
 
הספר "בשבי המצרי", שכולל 108 עמודים, נכתב בביתן 30 בבית החולים תל-השומר במהלך החודש הראשון לאחר החזרה מהשבי המצרי (במהלך דצמבר 1973), כאשר כל הפרטים היו עדיין טריים וזכורים היטב, ופורסם ב-1998, לאחר שכתב-היד היה מונח 25 שנה במגירה.

הספר הוא יומן מפורט המהווה תעודה אנושית מזעזעת, על קורותיו של תותחן טנק בקרבות מלחמת יום הכיפורים בסיני ולאחר נפילתו בשבי המצרי ב"חווה הסינית" במתחם "מיסורי". בספר תיאור אמיתי של מה שהתרחש בכלא המצרי: עינויים, מעללים נפשעים של הסוהרים, חקירות אכזריות, ואפילו הרג שבויים. זאת, מול מאמציהם של השבויים לשמור על צלם אנוש. תוך כך מתוארות גם דמויותיהם של חיילים וסוהרים מצרים וזוטות-ההווי, המחרידות והמגוחכות כאחד, של בתי הכלא המצריים.


"...לאחר שעה קלה חזר צוות המענים. שוב היטלטלתי בין הכרה וחוסר הכרה. החלטתי להעמיד פנים כאילו אני מת. שכבתי על הרצפה, נשמתי באיטיות ולא הגבתי למכות הרצח שנחתו עלי. הם חזרו והכו אותי ועודדו זה את זה בצעקות. לא הגבתי. העדפתי למות. הצרחות מן התאים האחרים הפכו ליללות פרא של חיות. הקולות הזכירו לי את קולו של כלב, שנדרס ליד ביתי כשהיתי ילד. הכלב צווח ויילל עד שאחד השכנים ירה בו כדור ושם קץ לסיוט.

מישהו שטף את המסדרון. קול שקשוק המים של שטיפת הרצפה שיגע אותי. דימיינתי א עצמי מכניס את ראשי לתוך דלי מלא מים. הייתי מוכן לתת  כל הון שבעולם עבור בקבוק משקה אחד.  ואז כמו כלב התרחבו נחירי. הרגשתי את ריח המים באפי. זחלתי על הרצפה, מרחרח באפי  אחר מקום המים וגיליתי, שמתחת לדלת התא נקוו מעט מים – מי שטיפת הרצפה. המים היו מלוכלכים, אך ליקקתי אותם בלשוני מן הרצפה כמו כלב. ליקקתי כל טיפה שנקוותה מתחת לדלת. לאחר מכן נשכבתי בפינת התא רטוב מעט ורועד.

כעבור כמה שעות אזרתי עוז וביקשתי מן הסוהרים ללכת לשירותים. להפתעתי הרבה נעניתי הפעם. החייל המצרי התיר את ידי והסיר את הכיסוי מעל עיני. נגררתי לחדר קטן, שבו הייתה אסלה מטונפת ומזוהמת להחריד ולידה אמבטיה מלאה מים מלוכלכים. חכיתי שהחייל יצא וטבלתי את פני בתוך המים האלה. מאוחר יותר נודע לי, שבאמבטיה הזאת נהגו "לרחוץ" שבויים בצורה מיוחדת. השבויים אולצו לטבול בזוגות במים מעופשים ולהצליף זה על זה בשוט ברזל. לא הספקתי ללגום הרבה ממי הרפש האלה, כשלפתע חטפתי מהלומה. אולם הייתי מוכן לשלם את המחיר על שתיית המים ששברו את צמאוני. החיילים המצרים שהכו אותי היו שחומי עור ולבשו מדים בהירים של הצבא המצרי. בידיהם היו אלות ושוטי ברזל. שוב נקשרתי באכזריות ונזרקתי בחזרה לתאי כשעיני מכוסות.

לאחר זמן מה, נלקחתי מהתא ונזרקתי לתוך משאית. נפלתי על גופה והבנתי, שאני נמצא בקרב חברי, ושמעבירים את כולנו למקום אחר. המשאית החלה לנסוע ומסכת ההתעללויות המשיכה. השומרים כיבו סיגריות על גופי והכו אותי בקתות רובים. הנסיעה הייתה ארוכה. לבסוף הגענו למקום, שבו שמעתי קולות רבים של כלי רכב ואנשים. כנראה היה זה מקום ריכוז של כל השבויים. הושיבו אותי על אדמה כשהראש כפוף קדימה והשרירים מתוחים. בכל פעם שניסיתי להרים מעט את הראש ספגתי מהלומה על העורף. כנראה היו אלה שעות הבוקר המוקדמות משום שהיה קר מאד. פקדו עלינו להסתדר לפי חטיבות וגדודים והבנתי, שכל השבויים הישראלים נמצאים במקום. הובלנו על-ידי הסוהרים, לאחר שהם רשמו את שמותינו, אל המקומות המתאימים, כאשר כל אחד מחזיק בשיניו את חולצתו של רעהו. בדרך תפס אותי מישהו בשערותי, גזז אותן, והשאיר את פאות הלחיים. שמחתי, כי חשבתי, שעכשיו הסוהרים לא יוכלו יותר למשוך בשערותי.

המצרים התירו את ידינו הכבולות והובילו אותנו בזחילה על ארבע. תוך כדי זחילה הם קרעו את בלויי הסחבות מעלי ונותרתי עירום. מצרי אחד החליט לרכב עלי והצליף על אחורי בשוט כאילו הייתי חמור. לאחר מכן ניתנו לי בגדים והריצו אותי בחזרה למשאית. שוב המשיך המסע למקום לא-ידוע. בקצה ברכי הרמתי מעט את הכיסוי שעל עיני וראיתי, שקבלתי מכנסיים כחולים וחולצה בהירה. על החולצה היה טלאי שחור גדול. ברחובות דלקו פנסים וחשבתי, שהמלחמה נגמרה. המשאית נסעה במהירות עצומה ופחדתי שאסיים את חיי בתאונת דרכים. במשך כל הנסיעה קיללו הסוהרים: "בני כלבה" ו"מוות ליהודים"...".

בתמונה: אבי וייס יורד בכוחות עצמו, למרות פציעתו, אל האמבולנס, מהמטוס, שהביא הבייתה את הפצועים, מחזיק זר פרחים, שקיבל מאשת הנשיא נינה קציר. 
קרדיט צילום: צה"ל  

הסמל החדש של עמותת "ערים בלילה" (עמותת פדויי השבי)  והאות של פדויי השבי במערכות ישראל, לכבוד 44 שנים למלחמת יום הכיפורים. חוב שנפרע עבור לוחמי צה"ל, שהיו בשבי האויב במערכות ישראל, באוויר בים וביבשה. 

המעצב ערן יעקובי, פדוי שבי ממוצב ה"מזח".

הסמל והאותות הוענקו היום (27.9.17) לפדויי השבי לדורותיהם באירוע, שנערך במשכן נשיאי ישראל בהשתתפות נשיא המדינה ראובן ריבלין וסגן שר הביטחון אלי בן דהן.