קטע מהספר "בשבי המצרי" מאת אבי וייס עורך Telecom News לזכר סמ"ר נחום לניאדו ז"ל
מאת: אבי וייס, 2.10.22 ,07:30

הספר "בשבי המצרי", שכולל 108 עמודים, נכתב בביתן 30 בבית החולים תל-השומר במהלך החודש הראשון לאחר החזרה מהשבי המצרי (במהלך דצמבר 1973), כאשר כל הפרטים היו עדיין טריים וזכורים היטב, ופורסם ב-1998, לאחר שכתב-היד היה מונח 25 שנה במגירה.

הספר הוא יומן מפורט המהווה תעודה אנושית מזעזעת, על קורותיו בחטיבה 600 של תותחן טנק בקרבות מלחמת יום הכיפורים בסיני ולאחר נפילתו בשבי המצרי ב"חווה הסינית" במתחם "מיסורי".

בספר תיאור אמיתי של מה שהתרחש בכלא המצרי: עינויים, מעללים נפשעים של הסוהרים, חקירות אכזריות, ואפילו הרג שבויים. זאת, מול מאמציהם של השבויים לשמור על צלם אנוש. תוך כך מתוארות גם דמויותיהם של חיילים וסוהרים מצרים וזוטות-ההווי, המחרידות והמגוחכות כאחד, של בתי הכלא המצריים.

הפרק הפותח את ספרו של אבי וייס עורך Telecom News - "בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים – יומנו של שריונר", שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון ב-1998 ב-2 מהדורות, הובא ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ה - כאן.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ו, הובא קטע מתוך פרק ג' בספר - כאן, לתיאור נפילתו ולזכרו של מפקד הטנק סגן ניסן כץ  ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, (בן 25 בנופלו), מגדוד 410 חטיבה 600, שהבת שלו נולדה בתזמון מדהים באותן הדקות בהן נהרג בקרב.

ביום הכיפורים תשע"ז, ו-43 שנים למלחמת יום הכיפורים, הובא קטע מתוך פרק ד' בספר - כאן, שמתאר את רגעי הקרב האחרונים עד לנפילה בשבי ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", קרב של חטיבה 600, בו נהרג (בן 25 בנופלו) הסמ"פ סרן מגדוד 410, מנדי פלד (פייביש) ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, שקטע את טיולו בארה"ב כדי לחזור לארץ ולהילחם.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ז, הובא  כאן קטע  מתוך פרק ה' בספר, שמתאר חלק מהיום הראשון בשבי המצרי, לזכר סמל מאיר טובול ז"ל, נהג טנק מגדוד 410, שנפל בשבי המצרי בקרב של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", והלך לעולמו (בן 26 בנופלו) בשבי המצרי. 

לרגל יום הכיפורים תשע"ח ו-44 שנים למלחמת יום הכיפורים, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ה' בספר, שמתאר את תלאות השבי, לכבוד פדויי השבי הגיבורים, ששרדו את התופת וממשיכים לשאת בגופם ובנפשם את צלקות העינויים שעברו.
 
לכבוד 70 שנות עצמאות ולרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ח, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ז' בספר, שמתאר את תלאות השבי.

לרגל יום הכיפורים תשע"ט ו-45 שנים למלחמת יום הכיפורים הובא - כאן, קטע מתוך פרק ט' בספר, שמתאר חלק משגרת היום השני של המעבר לכלא עבסייה מהכלא הקודם, לזכר סמ"ר דורון גרינוולד ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, מפקד טנק מגדוד 410, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 בגזרה המרכזית, מדרום-מזרח לאיסמעיליה ומצפון-מזרח לאגם המר הגדול, ליד "החווה הסינית".

לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ט הובא  - כאן, קטע מתוך פרק י"א בספר, שמתאר חלק מחוויית החזרה הביתה מהשבי המצרי, לזכר סמ"ר חיים אביטל ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, מפקד טנק מגדוד 410, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 סמוך ל"מכשיר".

לרגל יום הכיפורים תש"פ ו-46 שנים למלחמת יום הכיפורים הובא - כאן, קטע מתוך פרק ח' בספר, שמתאר את תלאות השבי, לזכר סמ"ר שמעון ועקנין ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, טען-קשר מגדוד 409, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 במתחם "טלוויזיה" לבלימת האויב בגזרה המרכזית בסיני.

לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תש"פ, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ד' בספר, שמתאר חלק קצר מסיום יום הקרב ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", לזכר סמל יגאל הללי ז"ל, נהג טנק מגדוד 410, שנפל בקרב זה של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" (בן 23 בנופלו).

לרגל יום הכיפורים תשפ"א ו-47 שנים למלחמת יום הכיפורים, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ט' בספר, שמתאר חלק משגרת הימים השלישי, השישי והשמיני בכלא עבסייה, לזכר סרן מאיר אלפרט ז"ל, מ"מ מגדוד 410, שנפל בקרב של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית" (בן 25 בנופלו).

לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשפ"א, הובא - כאן, קטע קצרצר הפותח את העמוד הראשון של הספר, ולאחר מכן קטע מתוך פרק י"א בספר,שמתאר חלק מחוויית החזרה הביתה מהשבי המצרי, לזכר סמ"ר דוד רשלבך ז"ל, תותחן טנק מגדוד 410, שנהרג (בן 20 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית".

לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשפ"ב, הובא - כאן, קטע מתוך פרק י' בספר, שמתאר חלק מימי המפנה בשבי המצרי לפני השיבה הביתה, לזכר סמ"ר אליהו פורמן ז"ל, סטודנט בטכניון חיפה, טען-קשר בגדוד 410, שנפל בקרב של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית" (בן 23 בנופלו).

כעת, לרגל יום הכיפורים תשפ"ג, מובאים קטעים מתוך פרק י"א ופרק י"ב בספר, שמתארים חלק מחוויית החזרה הביתה מהשבי המצרי והאשפוז בביה"ח שיבא תל השומר, לזכר סמ"ר נחום לניאדו ז"ל, סטודנט בטכניון חיפה, נהג טנק בגדוד 407, שנפל בקרב הפריצה של חטיבה 600 לגדה המערבית של התעלה באזור צומת "טרטור" וכביש התעלה (בן 24 בנפלו).

"השיבה הביתה

....16 בנובמבר 1973

...הועברתי על גבי אלונקה לביתן 30, שבו רוכזו השבויים הפצועים. הביתן הוקף גדר, כדי למנוע מן הקהל הרב להיכנס פנימה, והיה נתון לפיקוחם הקפדני של חיילי המשטרה הצבאית ומשטרת ישראל. כמו כן שהו בביתן אנשי ביטחון, כדי למנוע מאיתנו לדבר על דברים אסורים. בקשתי מן השוטרים, שהסתובבו בביתן, למסור דרישת-שלום לחברי ביחידת הסטודנטים במשטרת חיפה ולשוטרים במשטרת חיפה...

...בערב נלקחתי על מיטתי אל חדר הניתוחים, ששכן בביתן אחר. הייתי מטושטש, חומי היה גבוה והיית לאחר צום מתיש, שהיה קשה לי בעיקר משום שיתר החבר'ה זללו כל העת בכל פה...הכניסו אותי לחדר הניתוח וגילחו את רגלי. הרופאה המרדימה הצעירה נעצה מחט לתוך ידי וצנחתי אל שנת הנרקוזה.

המילים "קום, קום", שלוו בכמה טפיחות על לחיי, העירו אותי. "איפה אני?" שאלתי את עצמי. חשתי סחרחורת, הייתי בתהום שחורה. הרגשתי כאבים ברגלי וראשי היה כבד. "כואבת לי הרגל", נאנחתי. גרוני היה יבש. ממש שרף.

"המצרים המחורבנים החליטו שוב למנוע ממני מים", הירהרתי, "כמה זמן אפשר לחיות בלי מים? שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. אני מחזיר את נשמתי לבורא. אוי, כמה כואבת הרגל, והשריפה הזאת בגרון. האף והפה בוערים".

כמה דמויות מטושטשות הופיע מול עיני. "הנה הסוהרים המצרים. תכו אותי, לא אכפת לי, לא אצעק ולא אקלל את גולדה. הפה שלי יישאר סגור. החבר'ה שצועקים בתאים הסמוכים לא מבינים, שכשצועקים מקבלים מכות חזקות יותר. מים, אני רוצה מים".

צמר גפן רטוב הועבר על שפתי. מצצתי את המים בשקיקה, אך הצמאון לא פג. "מדוע הם מענים אותי כך? רק מעט מים וזהו". "מים", צעקתי.

"הרופא אסר לתת לו לשתות. מותר רק להרטיב את פיו, אחרת יקיא". שמעתי קול חזק ליד אוזני. "אני לא אקיא", התקוממתי בליבי. "אני מסוגל לכול. גם כאשר בעטתם בצלעותי ודחפתם אצבעות לגרוני לא הקאתי. יש לי קיבת ברזל. אני לא אקיא ולא תזכו לראות אותי מקיא. תנו לי רק מעט מים. אני אגש לחובש ג'. הוא יגניב לי מים. הוא חבר טוב שלי. אני לא רוצה לשתות שוב שתן. קצת מים. מה יש? מאין תבוא הישועה ? הנה כוס תה! אני אשיג אותה ויהי מה! הנה השומרים לא משגיחים כל -כך".
תפסתי את הכוס בחוזקה וגמעתי את תוכנה בבת אחת אל קרבי. שמתי את הכוס בחזרה וצנחתי על המיטה. "הצלחתי לסדר את השומרים הארורים האלה", חשבתי, "הנה עוד כוס תה מלאה על גדותיה". ניצלתי את שעת הכושר וחטפתי את הכוס ושתיתי אותה כהרף עין. "עכשיו טוב לי. אפילו שיכו אותי מכות רצח. הצלחתי  שוב לסדר את המצרים. עתה אפשר לישן בשקט".

בבית החולים

17 בנובמבר - 7 בדצמבר 1973

התעוררתי וראיתי את שוש ליד. היא העירה לי, שזה לא יפה לשתות את כוסות התה של הפצוע, ששוכב במיטה לידי. התברר לי, שכל הדרך מחדר הניתוח בחזרה לביתן 30 דרשתי מים בתוקף, אך הרופא אסר לתת לי מים בנימוק שאקיא. זינקתי פעמיים וחטפתי את כוסות התה של שכני, ולאר ששתיתי אותן, נשכבתי חזרה בעיניים עצומות. שכני לחדר הבין, ששתיתי את התה שלו ולכן הרחיק את הכוס השלישית ממיטתי.

שוש התפלאה על הכוח שבו השתמשתי לחטיפת הכוסות ועל העקשנות שלי. סיפרתי לה , שהיה לי סיוט. האורחים שהסתובבו בחדר נראו לי כשומרים מצרים, המונעים ממני שתייה.

האחיות סיפרו, שהפצועים נאנחו כל הלילה, קיללו בערבית ודיברו עם שומרים דמיוניים. אני לא הוצאתי הגה מפי וחשקתי את שפתי, כך ששוש והאחיות לא ידעו שאני הוזה. למעשה, לדברי האחיות, הזעקות ניסרו בחלל הביתן במשך כל הלילה, ואחד השבויים אף הכה בזעם אחת מהן. היא קבלה זאת בהבנה. הפצועים צעקו גם בעת החלפת התחבושות בלילה.

הסיוטים של הלילה הראשון לא נשנו. אולם פצועים אחרים המשיכו בלילות לגנוח וזעקות נשמעו  מכיוונים שונים. אלה הפכו אמנם במשך הזמן לאנקות ליבבות ולמלמולים, אך הביתן לא שקט אף פעם.

בהיותי בבית החולים הגיע אלי אורחים בזרם בלתי-פוסק. בין היתר באו לבקרני שר הביטחון משה דיין, שר הבריאות, ויקטור שם-טוב, נשיא המדינה הקודם זלמן שז"ר, והנשיא החדש, אפרים קציר. כמו כן בקרו בני משפחתי, חברים וקרוביהם של חיילים מן הגדוד, שחיפשו מידע על בני משפחותיהם שלא חזרו. אסור היה לנו לספר להם דבר. כמה פגישות היו מזעזעות.

אשתו של הללי הופיעה לפני מיטתי כשהיא בחודשי הריונה האחרונים. "היכן בעלי?" שאלה בקול עצוב. השפלתי את עיני ולא עניתי. קיוויתי שהיא תבין בעצמה. ליבי כאב. "מסכנה, הללי היה גיבור ולא רצה ליפול בשבי, והשאיר אותה לבדה בהיריון ועם ילדה קטנה", הירהרתי בעצב.

אשתו של מנדי הגיעה אף היא. לחצתי את ידה בדומיה. כבר בליל 14 בנובמבר 1973, כאשר הודיעו בחדשות הטלוויזיה, שהגיעה רשימה של 238 שבויים, היא הבינה, שאם לא תגיע הודעה מקצין העיר עד חצות, מנדי לא ישוב. וההודעה לא הגיעה. חשבתי שזו היתה דרך אכזרית להודיע על חזרתם של השבויים. לדעתי, על קצין העיר היה לצאת לבתיהם של כל הנעדרים, שלא נכללו ברשימה, ולמסור להם את הבשורה המרה. מאות משפחות חיכו עד בוש עד הבוקר והבינו בדרך הזאת, שיקיריהם לא יחזרו.

ריחמתי על אמו של מנדי, שהגיעה אלי בוכייה. היה לה בן מוצלח, לוחם מעולה וקצין נפלא, שלא זכה לחזור. הגיע גם אביו של חיים אביטל, שנשאר על גבעת "מכשיר" וגם הוריו של דורון גרינוולד באו לבקרני. לא יכולתי לספר להם, שהוא נשאר בטנק הבוער.

הדבר שהעציב אותי יותר מכל היה, שחלק מבני המשפחות האמינו, כי יקיריהם עדיין בשבי, וכי המצרים מסתירים אותם ויחזירו אותם מאוחר יותר. לא היה בכוחי, וגם נאסר עלי, לנפץ את האשליות האלה.

כמו כן באו לבקרני חברים, שנשארו בחיים. טורקה, התותחן שהחלפתי אוו בשל הפציעה בידו , בא לבקרני. היו לו ייסורי מפון על הסבל שסבלתי כביכול במקומו. הגיעו אנשי הצוות המקורי שלי – משה (אנדריי) פרידמן, ראובן קושמן וגבי שנן. הופתעתי לראות את מסלו. חשבתי, שהייתי היחיד מבין אנשי הצוות שנשאר בחיים, ולא ידעתי שהוא הצליח לחזור אל כוחותינו. הוא סיפר לי, שאני דחפתי אותו ולא את מנדי כאשר הטנק שלנו נפגע, ולמעה חילצתי אותו.

באו לבקרני פצועים מהגדוד והם עודדו אותי. כשראיתי את קטועי הגפיים סביבי עלתה בי המחשבה, שאם הייתי חוזר יום-יומיים מאוחר יותר, היו נאלצים לקטוע את רגלי, כי הנמק ברגלי הימנית היה חמור ביותר...".

אחרית דבר: נחום  לניאדו ז"ל הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו אישה, הורים, שלוש אחיות ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "נחום שירת ביחידה בתפקיד נהג טנק והצטיין ביכולתו, במסירות, באחריות ובאומץ-לב עילאי. נחום לחם עם היחידה במשך כל שלב הבלימה ואחר נטל חלק בפריצה הנועזת והאכזרית, אשר נועדה להעביר את המלחמה לגדה המערבית של התעלה.… בקרב זה נע עם צוותו בראש כוחות הפריצה… ובקרב זה נפל".